סתם יום של חול + קבלו במתנה פוסטר ;-)

ובכן… בעצם יום של סופ”ש, אבל זה יום ראשון, ואנחנו יהודים, אז נקרא לו יום חול?

כפי שחלקכם יודעים, כבר שבועיים שאני לא רוכבת (בו-הו!!) כי אני מתאוששת מנפילה עגומה למדי שהרסה לי לגמרי את התחרות הכי חשובה בעונה (והאחרונה… לצערי). הכל בסדר, אני מתאוששת יפה, ואפילו אתמול עשיתי סיבוב חנויות בחיפוש אחר יורשת הולמת לקסדה המעולה שלי הי”ד. המחירים עלו בטירוף מאז שקניתי את הקסדה הזו, זה ממש ממרמר.

בכל אופן!!

היום עופר בטיול עם האאוטדור סנטר שמלכתחילה לא היתה לי כוונה ללכת אליו – הם חוצים איזה אגם עם חסקה ואז מטיילים בצד השני וזה נשמע סבבה אבל לא לכושר שלי – ואני מבלה לי יום נחמד בבית, וכמו שקורה תמיד במקרים האלה, אני מחליטה לקחת את היום באיזי, אבל אז אני אומרת לעצמי שיש לי יום שלם, ועושה רשימה של דברים שאני רוצה לעשות שתיקח בערך שלושה ימים, וזהו עם האיזי.

אז בעודי חופפת להנאתי בבוקר פתאום הנצה מחשבה פרועה בראשי (הדברים שקורים אחרי מכה טובה בראש…) שאולי בנוסף לבישול, והטיפול בציפורניים, והסרט שרציתי לראות בקולנוע אחרה”צ, והציור שסוף סוף יש לי את כל החמרים בשבילו, והטאטוא של הבית, אולי אני גם אכתוב איזה פוסט בבלוג ואארגן את הבקלוג של הדברים שאני חייבת לבלוג ונמצאת באיחור פסיכי בכתיבתם? נכון הגיוני?

אחרי בערך שלושת רבעי שעה של הזזת תמונות וארגון קבצים יש לי רשימה מסודרת של כל מה שרציתי לכתוב לבלוג והתעכב (וזה כבר צעד חשוב). לצערי (באמת!) הפוסט הראשון הוא על קרוס ריבר, התמונות על המחשב של עופר והוא אמור למיין אותן.

מה עושים?

זה נורא פשוט, קודם כל מספרים לכם קצת מה נשמע פה, ואז מפנקים אתכם בתמונה של הפוסטר שהכנתי לחווה בארץ כשעזבתי, כי הוא באמת מוצלח (גם אם אני אומרת בעצמי).

אז אצלנו כבר מתקרר… (עריכה: כתבתי את זה בבוקר ועכשיו חזרתי מהקולנוע. ממש חם בחוץ. שכחו מהמתקרר) ואני מבואסת שאני לא ממש זוכה להנות מהשלב הכי טוב בעונה לרכיבות בחוץ, למרות שבחמשת הימים האחרונים ממילא כל הסוסים לא עבדו, כי יש המון עשן באוויר מהשריפות בדרום ובמערב, והוראת הבריאות היא להמנע מפעילות גופנית בחוץ. אז יצא תזמון טוב מהבחינה הזו. חוץ מזה, אני כבר מרגישה יותר טוב, ולדעתי השבוע מתישהו אני כבר אעלה לאיזו רכיבת הליכה באיזי. אני מקווה שאמצא קסדה חדשה במידתי עד אז, כי אם לא אצטרך לרכב עם הקסדה הקודמת שלי, שפרשה משירות בכבוד בגלל מקרה סופני של אקוויטיס מסריחיטיס (בלעע).

בקלגרי באופן כללי משבר הנפט עדיין מורגש, ומוסיפים לו את התנודות האחרונות ובאופן כללי זה מרגיש כמו מיתון. בין הסימפטומים המיידיים – הרבה בתים למכירה בשכונה והמון סוסים למכירה בפייסבוק. לעופר ולי היתה שיחה מעניינת בנושא, היא הלכה בערך ככה:

אני: אתה יודע, ממש רואים את המשבר בפייסבוק שלי.

עופר: הא? מה זאת אומרת?

אני: המון אנשים מוכרים סוסים.

עופר: לא.

אני: לא אמרתי שאני הולכת לקנות…

עופר: לא!

אני: סתם ציינתי, שהמון אנשים מוכרים סוסים מעולים… במחירים ממש נמוכים… ומציינים דברים כמו “חייב ללכת”.

עופר: לא!!

אני: טוב, נו.

אבל בדיחות הצידה… המצב לא משהו, הרבה אנשים מפוטרים, ולא רואים עדיין את הסוף.

חוץ מזה… גוזר-קטינא חגג יום הולדת שנה לא מזמן, ובילה אותו בלשבת לנובה על הפרצוף, כמובן. נראה לי שהוא כבר לא ממש גדל… יש לקוות. יש לו עכשיו צורה של נער מתבגר, כולו גפיים ארוכות ודקות וגוף גמיש מדי הוא מאד חמוד ועדיין די מסורבל. הנשיקות שלו הן עדיין סטירות עם הלשון הוא משגע את נובה אבל הם גם משחקים המון יחד והיא נראית מבסוטה כמו שמזמן לא היתה. הם גם התחילו שניהם ללכת לפעוטון-לכלבים פעם בשבוע ונראה שהם מאד אוהבים את זה (גוזר, לדברי העובדים, מתיש את כל שאר הכלבים בפעוטון ועדיין מחפש עם מי לשחק…).

ואחת קטנה לסיום, כפי שהבטחתי, הפוסטר של דבש שנתקלתי בו תוך סידור התמונות לבלוג.

לדרור, כמו להרבה מאמנים, יש משפטים שחוזרים על עצמם. כנראה שהוא לא נואש מהרעיון של להחדיר כמה מהעקרונות הללו לראשינו האטומים. מצאתי שגם ליסה, המאמנת הנוכחית שלי, היא כזו; יש לוח מחיק בחווה שבו פעם שירבטתי קריקטורה שלה עם בלון דיבור ובו הצעקה: “Quitter!” ובמהלך החודשים הבאים הלוח כולו כוסה ציטוטים של ליסה בידי הרוכבים בחווה מצחיק היה לראות כמה מהם הם בעצם אותם ציטוטים של דרור… מלאכתו הסיזיפית של מאמן הרכיבה!

בכל אופן, הפוסטר הזה היה מתנת פרידה לחווה כשעברנו לקנדה, ואספתי ציטוטים ומילות מפתח מכמה וכמה חברים בחווה על מנת לבחור את עשרת המילים שירכיבו את הפוסטר, גם לפי כמה שהן אופייניות ומצחיקות, אבל גם לפי כמה הצלחתי לחשוב על ציור מצחיק עבורן. זו התוצאה, ובפעם האחרונה שביקרנו בארץ התענגתי לגלות שהיא עדיין תלויה בחווה

בעצם יש לי עוד דבר אחד לספר… כמה מעט ארגון בפוסט אחד!

לאור המנוחה הכפויה בשבועיים האחרונים, החלטתי לשלוף את צבעי המים ולשחק בהם קצת. כבר מזה זמן רציתי לתרגל טכניקות אחרות במים, ואפילו קניתי ספר הדרכה (שהעלה אבק שנתיים). בהתחלה קצת שיחקתי עם דפי מדפסת (אני נורא קמצנית בחומרי גלם) אבל מיד נזכרתי למה זה רעיון איום ונורא ובסוף החלטתי שאם אני משחקת בטכניקות שדורשות יותר מים חייבים נייר טוב. אז שלפתי נייר מים טוב, והחלטתי לשחק קצת עם רטוב-על-רטוב; לא היתה לי יותר מדי סבלנות לרישום, המטרה היתה לשחק עם צבעי המים, ואחרי בערך שלוש דקות של התברברות בנסיון להשיג את הזווית שרציתי, הלכתי על קיצור דרך – הדפסתי תמונה ועשיתי לה טרייס.

שמחה וטובת לב שיחקתי לי עם צבעי המים ותוך שעתיים היה לי ציור שדווקא יצא די נחמד ונורא נהניתי. ואז מצאתי את עצמי בדילמה קיומית של ממש – איך אפשר להשוויץ בציור כזה, כשלא אני ציירתי אותו?! כלומר… הרישום הוא העתקה מטרייס! אבוי!

עופר ואני דיברנו על זה למחרת והוא ציין בשעשוע שזה אולי תרגיל בטכניקות מים, אבל עוד יותר מעניין לראות איך אני מגיבה להחלטה לעשות טרייס, וכמה אני עושה מזה סיפור… והוא כנראה צודק.

אז קבלו ציור עם מלאנתלפים דיסקליימר: הרישום – כלומר הפרופורציות של הפנים, הזרוע, המיקרופון – נעשה בשימוש בטרייס.

נ.ב. למי שלא מכיר את הז’רגון – שמתי דף מעל לתמונה והעתקתי את הקווים העיקריים בשביל לחסוך את הזמן של אשכרה לרשום.

נ.ב.2 מדהים שלמרות העבודה מהטרייס הזווית עדיין נראית לי מוזרה ועקומה. אני צריכה פשוט להמנע ממנה להבא