ביקור בישראל, דצמבר 2015 – ינואר 2016

שנתיים אחרי הביקור האחרון בישראל, הגענו שוב. המועד תוזמן מלכתחילה סביב יום הנישואין החמישים של ההורים שלי, שזה, תסכימו איתי, סוג של נס (שני פולנים סובלים אחד את השנייה חמישים שנה בלי להתגרש או לרצוח זה את זה). בהמשך הסתבר שעידן ולירז, חברינו הטובים, החליטו להתחתן בדצמבר בישראל, וההורים שלי הציעו לדחות את החגיגה מנובמבר לדצמבר כדי שנוכל לרקוד על שתי החתונות (סטוגודוש!). וכך תזמנו את הנסיעה סביב דצמבר. חוץ מזה, כשתכננו את הנסיעה הנחתי שעדיין אעבוד בהיטאצ’י, והאפשרות לזרוק חלק מהחופשה על ההדממה של חג המולד נשמעה מפתה ביותר. אז מה אם בסוף עזבתי בדיוק חודש לפני.

זה הביקור השלישי שלי והרביעי של עופר בישראל מאז שעברנו לקנדה, ובינתיים המוצלח ביותר. היו מספר סיבות לכך, ובעיקר ניתן לאגד אותן סביב ניסיון נרכש, או פקודות נכתבות בדם, או משהו. היינו מאורגנים הרבה יותר טוב הפעם, מכל בחינה שהיא. גולת הכותרת של הפיכת הביקור הזה לפחות כאוטי והרבה יותר נוח הייתה העובדה שהתאכסנו בדירת אירבנב של חברים בת”א, מה שנתן לנו בסיס מצוין ואפשרות לדלג בלי להרגיש שחיים מהמזוודה; הדירה הייתה במיקום נוח להפליא לגיחות לכל עבר, ברחוב שכל הזמן הייתה בו חניה (חי נפשי!) והכילה מטבח מאובזר בצורה בלתי רגילה ומערכת קולנוע ביתי מגניבה שלא יצא לנו לפתוח אפילו פעם אחת (באמת, עם מקרן ומסך ועניינים. החמצה, אני אומרת לכם). תוסיפו לזה רכב שכור בחינם מחברת אבאמא שירותי רכב בע”מ ותקבלו חופשה משופצרת א”א.

בנוסף לדירה ולרכב, דוד גוגל סיפק לנו ערוץ ארגוני מושלם בדמות לוח שנה משותף ייעודי בו שיבצנו מראש את כל הפגישות שהצלחנו, ופייסבוק עזר בתיאומים; אין ספק שבעידן המודרני קל יותר לנהל מבצע שכזה מאשר קודם לכן.

אז מה היה לנו בביקור הנוכחי בארץ? כמעט חודש, יש מצב שאשכח פרטים; אבל את מה שאספר, אחלק לפי מיטב המסורת הצה”לית לשלושה: הטוב, הרע והמוזר.

הטוב

איזה כיף היה לפגוש את המשפחה. כבר מהערב הראשון, בו פגשנו את טל, אחותו של עופר, והתוודענו לראשונה לתום, האחיין שנולד השנה . המשפחה משני הצדדים התאמצה למצוא זמן ולהגיע לפגוש אותנו כמה שניתן וזה היה נהדר. היה לנו חודש פסיכי של פגישות על פגישות על פגישות, והרגשתי שאני ממלאת מצברים בשביל שנתיים. אצלי יש כבר שמונה אחיינים ולא אחד, וכולם גדלו המון מאז הפעם האחרונה שנפגשנו; זה היה מרגש ומעניין להכיר אותם מחדש, חלקם עברו שינויים כאלה בשנתיים האחרונות שהרגשתי כאילו אני מכירה אותם מחדש.

הסופ”ש עם המשפחה שלי, בו חגגנו את יום הנישואין הנ”ל, היה כיף לגמרי, והשאיר אותי עם טעם של עוד ועם סנג’ור האחים שלי לפגישות נוספות בתוך השהות הקצרה שלנו בארץ. כמה הייתי רוצה שהם יגיעו לבקר אצלי גם…

בילינו את הסופ”ש בוילה קסקדה באבן מנחם בצפון; אחלה פתרון למשפחה שרוצה לבלות זמן בצימר יחד. הווילה גדולה ומרווחת ומצוידת בחלל מרכזי גדול וחדרים נפרדים. היה מקום לכולנו חוץ מההורים שקיבלו צימר זוגי נפרד, מה שאומר שנכנסו שם ארבעה זוגות מבוגרים ועוד שמונה ילדים בכיף. לוגיסטית אחי דאג לדעתי לרוב הדברים, והתרומה שלי לסופ”ש הסתכמה בלהיות חצי מהצוות היוצר של המצגת ההיתולית, המלווה תמונות, שהכנו להורים. היה סופ”ש די סוער מבחינת מזג אוויר ויצא שבילינו הרבה זמן בפנים, אבל הווילה באמת נוחה וגם מצוידת בבידור נוסף בדמות שולחן ביליארד ושולחן פוקר שסיפקו מוקד פעילות עד השעות הקטנות. ביום שבת, כשמזג האוויר החורפי התחמם מעט, מצאנו את עצמנו מתחרדנים בג’קוזי ונהנינו מהשמש.

גם בגזרת המשפחה של עופר היו לנו לא מעט פגישות, עם המשפחה המידית והמורחבת; ממש לפני שטסנו חזרה יצא לנו להיפגש במתכונת בני דודים מורחבת והיה ממש כיף. שחר, אם אתה קורא את זה, יא משתמט, תבוא לבקר

איזה כיף היה לפגוש את החברים. נפגשנו עם אי אלו אנשים, חלקם הפתיעו אותי כשמצאו את הזמן וצצו לפגישה אחרי שלא ראיתי אותם שנים. היה מרגש וכיף, ולפעמים קצת מפתיע (גלזר, אהבתי את הלוק האזרחי!). הזמנתי כמה אנשים לבוא לבקר, ועכשיו אני מקווה שהם יבינו שזה היה בשיא הרצינות. לא, לא בודד לי בקנדה, אבל כן, אני מאד אוהבת לארח חברים מהארץ.

החתונה של עידן ולירז הייתה מקסימה והוכיחה לי שגם אחרי שנים של טקסים, אני צריכה לקנות מסקרה עמידה בשביל חתונות. בכיתי מהתרגשות מתחילת החופה ועד סופה, ולעזאזל עם הציניות. השמלה של לירז, אגב, הייתה אחת מפיסות הטכנולוגיה היותר מרשימות שראיתי אי פעם, עם המון חיבורים קטנים ונסתרים שכיניתי בגיחוך “שקעי USB”. זה מעבר לעובדה שהיא הייתה מהממת. גם השמלה.

זו החתונה הראשונה שהייתי בה מאז עזבנו את הארץ. בקנדה מקובל לערוך חתונות קטנות ואינטימיות, בקרב המשפחה הקרובה ומעט חברים בלבד. חתונה של חמישים איש היא גודל מכובד. כמו כן, ניתן לנחש שבגילנו המופלג (הא!) כמות הרווקים שלא מעוניינים להישאר כאלה מתחילה להתדלדל. האמת היא, שחלק לא מבוטל מחברינו החדשים בקנדה כבר נשואים, ואלו שלא, לא נראה לי שיכללו אותנו בתוך הקבוצה הקטנטנה שהם יזמינו לחתונה שלהם. לא נורא – ככה החתונה של עידן ולירז עוד יותר מיוחדת

בנוסף למפגש החברים הכללי שהופיעו אליו אנשים יקרים שלא ראיתי מזמן, הזדמן לנו להשתתף בדרינק-אנד-דרו, שהיה כיף מאד ואני מרגישה מטומטמת שלא צילמתי את כל הציורים שיצאו ממנו. אם אתם קוראים את זה והייתם שם, שלחו ציורים, אשמח להוסיף לפוסט. למי שלא מכיר את הקונספט, העתקנו בלי בושה ממאיירים מקצועיים בארה”ב, ומדובר בערב בו נפגשים בפאב, שותים, מקשקשים ומציירים, יוצא מה שיוצא. רעיונות נזרקים, מוחות סוערים והתוצאה בדרך כלל משמחת.

עוד חוויה מגניבה שהייתה לנו ממש לקראת החזרה לקנדה הייתה חדר בריחה;הלכנו עם דרור, והיה מעולה. הצלחנו לברוח בשעה ושלושים וארבע שניות, ממש הופתעתי האמת (חשבתי שלא נספיק) ונהנינו מאד. אני בהחלט אשמח ללכת לעוד כאלה בעתיד.

עוד משימה לביקור הנוכחי הייתה חידוש דרכונים; היינו צריכים לחדש דרכונים והחלטנו לטפל בזה בעודנו בארץ. למרות שניסינו לברר מראש, לא הצלחנו להבין אם נוכל לוותר על שירותיו הטובים של הדואר בשביל לקבל את הדרכונים חזרה, כי אפעס אין לנו איך לחזור בלעדיהם. מפה ולשם התברר שלא ניתן, אבל שאפו למשרד הפנים שהנפיק אותם למחרת הבקשה ולדואר שלמרות השמועות על מותו בטרם עת הצליח להביא אותם לבית קשת תוך פחות משבוע. פיו! זה היה טיפלה מלחיץ אבל בהחלט הסתיים בהצלחה.

ואחרון חביב בגזרת הטוב… האוכל, הו, האוכל.

תראו, אני כותבת את הפוסט הזה בטיסה חזרה. עוד לא עליתי על מאזניים מאז שהגענו לארץ ואני בכנות קצת חוששת לעשות את זה וברצינות, הייתה התפרעות קולינרית משולחת רסן. האוכל בישראל טעים במידה בלתי סבירה, ורק חלק מזה כי זה טעם של בית. מה שכן, עם כל המתוקים והמאפים המפתים, ולחם מעולה, היה מאד מאד קשה לשמור על הדיאטה שלנו. ועזבו משקל – הסיבה העיקרית שאני אוכלת את מה שאני אוכלת, זה שאם אני לא מקפידה על התזונה שלי, יש לי בעיות עיכול. ולכן באופן מצער החודש האחרון שובץ באי אלו תופעות לא נעימות בגזרת העיכול, ולמרות שהאוכל היה טעים להפליא, אני בעיקר מרגישה צורך להעביר חוטר דמיוני דרך מערכת העיכול שלי. ממחר – דיטוקס! (זה מצחיק בעיקר כי אצלי דיטוקס הוא לאכול הרבה ממה שאנשים אחרים עושים דיטוקס ממנו…)

בכל אופן, ארוחות בוקר ישראליות, קינוחים לא מתוקים מדי, דגים ופירות ים נהדרים (אני מתה על דגי ים תיכון!), בשר מעולה, זיתים משובחים, סלטים רעננים ומלאי טעם… היה נפלא, גם אם לא זול. תחושתי הסובייקטיבית היא שיותר יקר לאכול בחוץ עכשיו מאשר היה כשחיינו בארץ. אני זוכרת שכשהגענו לקנדה הכל נראה לי יקר מדי, למעט ג’אנק פוד; עכשיו הייתה לי תחושה דומה בארץ, אם כי אולי זה גם קשור לכוחו של הדולר הקנדי (החלש).

רוב המקומות שאכלנו בהם היו חדשים לנו; רובם המכריע היה מעולה. באופן אינטואיטיבי חיפשנו בעיקר את מה שלא ניתן להשיג אצלנו, כמו מטבח ים תיכוני ומרכיבים מקומיים; מהבחינה הזו דוק והאחים, למשל, שיחקו אותה לגמרי מהצד היצירתי, ומקומות כמו שבתאי היפה עשו כבוד לקלאסיקה. כמות האיקרה שטחנו במהלך החודש הזה פשוט לא תיאמן (מאד קשה להשיג איקרה במחוזותינו). הראשונה הייתה באוזריה, שהייתה המלצה מעולה של דניאלה וכל המנות בה היו מצוינות. פסקדו באשדוד הייתה שווה את ההיסחבות והצטרפה לרשימת מסעדות דגים נהדרות. את היום שלי עם רותי סגרתי גם על דגים במסעדת דגים בהוד השרון, שפתחה את התיאבון עם ביסק מצוין. גם בגזרה שיש לנו ממנה הרבה בבית – בשר אדום – נרשמו כמה הצלחות ששווה לשמור, כמו לימוזין ברמת ישי ובוצ’רי דה ברילוצ’ה ברמת החיל. רק בשר אתגרה אותי כי היינו שם בפסטיבל, והאמת ששנים לא אכלתי בשר כפי יכולתי וכנראה שיש סיבה טובה אני כבר לא ממש בנויה לזה! אבל הפיקניה והאנטריקוט היו ממש לטעמי. וכמובן, איך אפשר בלי קינוחים: ראשית, הקינוחים באופן כללי וגורף היו מוצלחים, כי ביחס לצפון אמריקה, בארץ רוב הקינוחים הם מתונים במתיקותם. עד עכשיו לא התרגלנו ממש למתיקות האגרסיבית של המטבח הצפון אמריקאי, ולעתים קרובות מוותרים על קינוח משום כך. בארץ לא הייתה לנו הבעיה הזו – מה שהוא בעיה כשלעצמו (ואז אחותי מביאה כנאפה מנצרת למפגש בסופ”ש. בואו נסכם שאני לא אספר לכם כמה אכלתי, וגם לא מה זה עשה לבטן שלי אחר כך, אוקיי?). אחת מגולות הכותרת המתבקשות היא הגלידה, שיצא לנו לדגום בכמה מקומות, ובכולם היא מצוינת להפליא. אפילו ג’לה, שגיליתי בדיעבד שהייתה גלידה טבעונית, הייתה נפלאה. וכמובן, אניטה, לג’נדה ועוד כמה שנדגמו – היו מעולות, אחת אחת.

הרע

ביום הראשון הרגשתי תחת מתקפה. פעמיים כמעט דרסו אותי עם אופניים חשמליים (WTF?), מישהו התנגש בי בלי להתנצל, אנשים דיברו בקול רם מדי, והכי הרבה – כולם דיברו עברית. אצלי האוזן כבר מכווננת אקסטרה לקלוט עברית, לסנן אותה כדבר יוצא דופן, וביום הראשון, עד שהתרגלתי, הרגשתי בעיקר תחת מתקפת חושים מטורפת. תוסיפו לזה את בליל הריחות של דרום ת”א ותבינו שהייתי קצת איטית להגיב עד בוא הערב הראשון.

עוד בגזרת הרע, לא ממש התגעגעתי לכבישי ישראל. הפקקים, כמה שלא נערכנו נפשית אליהם, היו הרבה יותר גרועים משזכרנו. אולי זה קשור לעבודות על הרכבת הקלה… ההגינות מחייבת לומר שלא חסרים פקקים בקנדה, אלא שאנחנו לא נחשפים אליהם הרבה. חלק מהעניין הוא שאנחנו גרים בעיר שאמנם חיים בה למעלה ממיליון איש, אבל היא עדיין פריפריאלית מאד במונחים קנדיים, שלא לומר חור (שאלתי את הכינוי מאחותי). מיליון וקצת התושבים של קלגרי מפוזרים על שטח גדול ובאופן כללי אין פה בעיה משמעותית של פקקי תנועה, אלא אם תאונה חוסמת עורק תנועה מרכזי. כמו כן, עופר ואני מתניידים לעבודה ברכבת הקלה, ולא כל כך סובלים מהשפעותיהם של העומסים שכן קיימים מהאזור שלנו בשעות השיא. בהשוואה לזה, להסתובב בתל אביב וסביבותיה בחורף, היה סוג של הלם תרבותי. ועוד משהו שראוי לציין בהקשר הרכבי הוא החניה. בקלגרי לא חסר מקום וזה מתבטא ברוחב הרחובות, רוחב הכבישים, והכי הרבה ברוחב החניות. בישראל נהגנו ברכב קטן מזה שיש לנו בקנדה ועדיין החניות הרגישו קצת קלסטרופוביות – ככה זה, מתרגלים למרחב, תשאלו את שולחן העבודה המבורדק שלי.

ואחרון חביב בגזרת הרע והכביש, כשחזרנו מאנדורה שכרנו רכב בשדה התעופה. כשחיפשתי ברשת אופציות, שלמה סיקסט היו משמעותית זולים יותר מהתחרות, ולכן הזמנתי דרכם. כמובן שכשהגענו, הסתבר שיש המון אותיות קטנות סביב המחיר הזה, וביניהן ביטוח החובה ומיסוי נוסף ששילשו את הסכום; הייתי רגוזה ומתוסכלת אחרי טיסת לילה וקיבלתי את הדיןברטינה. כשאספנו את הרכב נאמר לנו שמחזירים אותו בחניון לטווח ארוך ומשם יש שאטל לטרמינל; גם אני וגם עופר הנחנו שמדובר בשאטל הכללי של השדה, האוטובוס. כשהחזרנו את הרכב הסתבר שהשאטל הוא של שלמה סיקסט והיה לו נהג מאד נחמד ואדיב. כשהגענו לטרמינל פשפשתי בכיסי וחיפשתי איזשהו כסף לטיפ, אבל היינו בסוף הביקור ודאגנו להפטר מהמזומן מבעוד מועד; כשנתנו לנהג את מה שנותר (ארבעה שקלים ) הוא כעס עלינו שלא נתנו יותר וגרם לי להרגיש ממש חרא (במידה שאני זוכרת את זה עד עכשיו) למרות שהסברתי שלא ידענו ולא נותר לנו. אני בטוחה שמסתתרת פה איזו מסקנה פילוסופית לגבי תרבות הטיפים, אבל היא נסתרת מעיני כרגע.

ביום שישי, הראשון לינואר, הלכנו עם אבא של עופר להופעה של תיסלם ודני סנדרסון. ההופעה הייתה נהדרת ונהנינו מאד, אבל היא מופיעה באזור של הרע בגלל שבמקביל אליה היה פיגוע בדיזינגוף, ממש קרוב. הזדמנות טובה להתנצל בפני אימא שלא עניתי כשהיא התקשרה ולהודות לדניאלה שסימסה לי שכדאי להודיע לאימא שהכול בסדר. לרגע חשבתי להיכנס לפייסבוק לעשות “צ’ק אין” כזה שאומר שאני בסדר, אבל אז חשבתי שבטח רוב החברים הקנדים שלי ממילא לא שומעים על זה בלייב, וכל מי שצריך שידע בארץ ידע מספיק מהר. אז לא. גם בסיטואציה הזו עברו לי כל מיני תהיות בראש לגבי מה אני אמורה לחשוב / להרגיש / לעשות במצב כזה, ולא הגעתי למסקנה חותכת, אבל אם אגיע, אודיע לכם.

והמוזר

במוצ”ש שאחרי החתונה היינו אצל ההורים שלי בקיבוץ. בשלב כלשהו של הערב, עופר יצא החוצה לתלות כביסה, והשאיר את דלתות הזכוכית שיוצאות למרפסת ולחצר חצי פתוחות (אחת פתוחה ואחת סגורה). קראנו לדינגו אלינו, בלי לדעת אפילו שהוא בחצר, והוא פשוט קפץ דרך החלון פנימה – הוא לא ראה את החלון, כי בפנים היה אור ובחוץ חושך, ולא הייתה השתקפות. שמענו זכוכית נשברת (היינו בפינת האוכל) ורצנו לראות מה קרה. דינגו עמד, כולו מבולבל, בין השברים. הוא התחיל לזוז קדימה וראיתי טיפת דם על הרצפה. אמרתי לאימא – נראה לי שהוא נשרט – ותוך שתי דקות הסתבר שהוא נפצע ממש, עם כמה חתכים גדולים ורציניים. כל ארבעתנו נכנסנו לפעולה מידית, לסגור את הפצעים וללחוץ עליהם, להתקשר לווטרינר, ולהסיע את דינגו לטיפול (משימה מאתגרת כשמדובר בכלב פצוע ששוקל 36 קילו!). עופר ואבא שלי לקחו אותו לכפר תבור ואני ואימא ארזנו את דולי ויצאנו בעקבותיהם ברכב השני. במיטב המסורת הלנדסברגית של הומור עקום הודעתי לאימא שלי שזו ההוכחה הניצחת שהחלונות שלה נקיים מדי.

סוף טוב הכול טוב – דינגו שרד את החוויה וחזר הביתה למחרת, תפור מכל הכיוונים ומעוטר בצווארון אליזבתני מעליב. נכון לכתיבת שורות אלו הפושטק הקטן חזר לתפקוד מלא בתור כלב שעשועים (אחרי שמילא נאמנה את תפקידו של ילד לאימא פולניה לקצר לה את החיים).

עוד פריט התארגנותי שחיכה לנו בארץ היה המכולה, שהחלטנו למיין את תכולתה, לקחת מה שלוקחים ולהיפרד מהשאר. זה היה תהליך מייגע נפשית (ברור) ופיזית (כי לא באתי עם שורטס וגופיה. מה נסגר, ישראל בדצמבר?!). מה שהפך את התהליך ליותר משעשע היו אי אלו מציאות הזויות כגון העלון של קורס תכנות (עם מזכרות שמצחיקות עד היום מהטור הקולינרי של ז’ק מישלן), מכתב שמנבא את כישרונותיו הקולינריים של עופר מהמטפלת שלו בגן ופתק שעופר השאיר לי שמוכיח שהזיכרון שלי לא משהו והיו לי בעיות שרירים גם לפני למעלה מעשור O_O. היו דברים שבאמת היה יותר קל להיפרד מהם אחרי 4 שנים, והיו דברים שהיה קל להיפרד מהם כי ראבאק, השילוח יקר. בשורה התחתונה, רילוקיישן הוא פתרון מומלץ לאגרנים כפייתיים שצריכים עזרה להפטר ממטען עודף

אחרי כל הסינון, הגיעו האורזים של גלובוס לארגן מחדש את החפצים שלנו בצורה מיטבית. האריזה והאיסוף הפכו לסרט של אפרים קישון כשהמשאית שלהם שקעה בכניסה לפרדס ונאלצנו להיות מאד יצירתיים כדי לחלץ אותה. בסופו של דבר בסיוע כמה טרקטוריסטים טובי לב ופועל אחד מהמשק של חבר, הצלחנו להוציא את תכולת המכולה, לארוז אותה מחדש ולצאת ממשמרת בזמן בשביל פגישת הערב שלנו.

ולסיכום…

היה לנו ביקור נהדר בישראל. כנראה שהיינו מצליחים למלא גם שבוע נוסף, ובהחלט הייתי אופטימית כשחשבתי שיהיה זמן מת. מצד שני, החיים מחכים, וחודש חופש זה לא דבר של מה בכך (וחודש דוגי סיטר זה הון קטן…). הקשרים בארץ עזרו להוזיל את החופשה, שאחרת כנראה לא הייתה יוצאת אל הפועל במתכונת ארוכה כל כך. עד סוף התקופה, למרות שלא מיציתי את הזמן עם החברים והמשפחה, בהחלט התחלתי להתגעגע לכלבים, לבית ולצ’ואי. עד הפעם הבאה!