טיילת קיץ 2012, פוסט שלישי בסדרה

שבועיים אחרי הטיול דרך אבוט פאס, עופר יצא לטיול נוסף באיזור אגם או’הרה – הפעם לבדו. הטיול הוגדר כרמה שלוש, ומלכתחילה אמרנו שהוא ילך אליו לבד כי זה נשמע לי קשה מדי (כל הטיולים הללו הוזמנו חודשים מראש). בדיעבד מצויין, כי ביום של הטיול עדיין צלעתי מהטיול הקודם. הטיול הזה היה למישור אופאבין, איזור יפה שצריך לשרוד עליה תלולה בדרך אליו אבל אז, כשמו כן הוא, מישור. עופר חזר עם תמונות יפיפיות, ושורה של תמונות של מרמיטות שיצאו להתעורר קצת למשך הקיץ.

עוד שבועיים אחרי אופאבין, עופר יצא לעוד טיול, לבורסטל פאס בפארק הקננסקיס (רשמית, זה בפוטהילס ולא ברוקיז, אם כי בפועל זה אזור התפר בין שני תאי השטח). הטיול הזה היה ספונטני יותר, עופר הזמין אותו כשחזר מאופאבין, וגם שאל אותי אם אני מעוניינת. לצערי נאלצתי לסרב – לא היה לי ספק שיהיה שם יפה, אבל עדיין סבלתי מתוצאותיו של טיול הקרחונים ולא רציתי להתגרות בגורל. עופר יצא לטיול לבדו ושוב חזר עם תמונות יפיפיות שעוררו בי חשק עז לבקר שם בהזדמנות.

בין אופאבין לבורסטל, נהנינו מחופשונת נהדרת עם השצים. זה התחיל כשהם קיבלו איזה קופון מעולה בגרופון לראפטינג בפרני בקיץ, והחלטנו ללכת על זה. אני לא זוכרת כמה זה עלה אבל זה היה זול עד גיחוך. העמסנו את עצמנו וציודנו לתוך המאזדה (אני חושבת שזו היתה הנקודה שבה החלטתי סופית שבעצם היא כן רכב קטן) ויצאנו לדרך. בגלל המקום שתפסו האוהל והשק”שים נאלצנו לוותר על מנגל נייד, אבל מצאנו פתרונות יצירתיים לבעיה.

הגענו לאתר הקמפינג בעיירה ספארווד (ליד פרני) ביום שישי בערב, חמושים בכוונות טובות. קיבלנו מקום לנטות בו אוהל – מס’ 42, ואחרי שגמרנו להתבדח על זה, התחלנו להקים את האוהל, שהתברר כחתיכת גרוטאה בלתי יציבה שחסרים בה כמה חלקים (טוב, לא בדקנו כששכרנו…. שוין). הצלחנו להעמיד אותו בצורה שנראתה יציבה מספיק והתחלנו להתארגן לשינה. בדרך עוד הספקנו לעכב מסעדה מקומית לזמן מה והשמדנו סטייקים מוצלחים מאד. אירח לנו לחברה בחור קנדי משועמם בן עשרים ומשהו שמשום מה נגרר לקמפינג עם ההורים שלו והלך לחפש חברה ועניין כשהוא חמוש בבירות וטייפ נייד. עופר שוחח איתו די הרבה זמן – עידן רק היה מבסוט שהוא השאיל לנו גרזן .

זה המקום להסביר שפרני, כמו גם ספארווד, יושבות בתחתיתו של אגן הניקוז המערבי של עמק קן-העורבים (Crow’s Nest Pass). עמק זה הוא אחד מאותם חמישה עמקים שחוצים את הרוקיז ממזרח למערב (במקום צפון דרום כמו מרבית האחרים) ולפיכך משמש עורק תחבורה מרכזי ביותר בין בריטיש קולומביה ושאר קנדה. זה אומר שזה אזור מאוד הררי, עם זרימת מים מאוד חזקה וכמו שמהר מאוד למדנו, לא סלחנית במיוחד. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר…

אז… למחרת בבוקר קמנו מלאי עזוז, התלבשנו בבגדי ים ונעליים למים, ויצאנו לרפטינג. שם ציידו אותנו בחליפות ניאופרן צמודות להביך, משוטים, קסדות ומצופים. יצאנו לדרך במורד אל הנחל (הנקרא נחל אלק, או בעברית נחל אייל קנדי) שמנקז את הצד המערבי של העמק לכיוון האוקיאנוס השקט. קיבלנו תדרוך קצר ויצאנו לדרך. היה ממש חם, וחשבנו שהמים הקרים יהיו נעימים, אבל תשמעו… המים האלה באמת קרים. אם יש משהו שקנדה יודעת לעשות זה קור!

מה אכביר מילים על הראפטינג? היה כיף לא נורמלי, קיבלנו הרבה שפריצים ויצאנו לשחיה בנהר באיזורים הרגועים. חלקנו זכה לשבת על החלק הקדמי של הסירה במעבר דרך המישברים, מה שקוראים פה to ride the bull (לרכב על השור). שורה תחתונה, לא נהנינו כך כבר הרבה זמן ויצאנו משם עם תיאבון בריא ומצברוח מצויין במיוחד.

אחרי הראפטינג פגשנו את שריל לזמן קצר (וגם את הגורה החדשה והמתוקה שלה). קיבלנו הזמנה חמה בפעם הבאה לבוא להתארח אצלה במקום הקמפינג (למרות שכולנו היינו די מבסוטים מחווית הקמפינג דווקא… ועל זה שריל אמרה שאם אנחנו חייבים אנחנו יכולים לשים אוהל אצלה בחצר, ושם יש ג’קוזי).
בדרך חזרה עצרנו בסופר, קנינו מצרכים לעל האש ורשת מאולתרת לשים על המדורה. חזרנו לאתר הקמפינג וארגנו לנו ארוחת מלכים – תירס קלוי באש, ירקות קלויים עם המון שום, נקניקיות וקרטושקעס עם חמאה (ושום! קנינו צנצנת והיינו צריכים לנצל אותה). העברנו את הערב בכיף עם האוכל והאש ודיבורים ובירה ושום – וכן, אותו בחור קנדי משועמם…

למחרת בבוקר יצאנו בכיוון הבית, עם כוונה לעצור לטייל בדרך. עצרנו לארוחת בוקר בדיינר אופייני, וכל אחד השמיד ארוחת בוקר מערבית – נו, אתם יודעים, ביצים, טוסט, האש בראונז, בייקון (חוץ מלירז ) ולסיום חלקנו פנקייקים, רק בשביל לבדוק את האיכות (מה אנחנו לא עושים בשבילכם? כפויי טובה!). מסקנה – אם אתם בסביבה, הדיינר של כריס בקולמן ממש מוצלח.

אחרי הדיינר (עוד היינו אופטימיים) עצרנו באיזה מסלול קטן עם מפל לטייל. טיילנו קצת אבל נאלצנו לקטוע את הטיול באיבו כשהסתבר שהוא דורש וואחד טיפוס בשביל להמשיך ורגל שמאל שלי הודיעה שעד כאן.

משם כבר יצאנו לנסיעה לכיוון קלגרי, אותה העברנו בשיחה נעימה. כשהגענו חזרה לקלגרי, כבר היינו כולנו רעבים שוב והחלטנו לעצור בדרך בנוטבול, מסעדה שהומלצה לנו מכמה מקורות. היה טעים לאללה! הם עושים עוף בגריל, אתם יודעים, כמו בשוק פ”ת, אבל את התבלינים מורחים על העוף עם חמאה במקום שמן, ו, נו, זה מאד בריא. לנפש. אח”כ החזרנו ציוד לאאוטדור סנטר והתפרקנו איש איש לביתו, מקלחתו ושפיכת לאגרו.