אש, ומישהו אחר עובד

היום קרה משהו מאד חשוב ומשמח. זה החזיר אותי אחורה לשתי פעמים אחרות שקרה משהו דומה.

פעם ראשונה

השנה – 2001.

עופר ואני עוברים לדירה הראשונה שלנו, בפרדס כץ. הדירה היתה ישנה, הדיפה ריח פג תוקף והשקיפה על רחוב ז’בוטינסקי הרועש והמזוהם. עם זאת, היא היתה לגמרי שלנו, ולמרות הבעתה הקלה לנוכח העצמאות, היינו שיכורי אושר, בעודנו מתכננים את חתונתנו הקרובה וחווים את צעדינו הראשונים בהנהלת בית משלנו.

אחד הדברים שחסרו לנו בדירה והיו בתוכנית לטווח הקרוב היה מכונת כביסה. במשך תקופת מה – בטח די מעט, אני לא זוכרת – סחבנו שקי כביסה להורים וכיבסנו ביד, לסירוגין.

ביום בו הגיעה מכונת הכביסה החדשה וחוברה, הטענו אותה בכבסים ובחומרי ניקוי, הפעלנו אותה, וישבנו במרפסת, מדושני עונג, כזוג זומבים שעיניהם מתגלגלות להן כעוקבות אחר התוף. אח, כמה כיף לראות מכונת כביסה עושה את העבודה שרק לפני שבוע שברת עליה את הגב. כמה טוב לדעת שהגיגיות ישמשו רק לשינוע כבסים ולא לכיבוסם, למעט מקרים יוצאי דופן.

התעלות רוח.

פעם שניה

השנה – 2011.

אחרי מספר חודשים בהם אפיתי די הרבה לחם בבית, ובכל הפעמים לשנו אותו ידנית – לשמחתי עופר הסכים להסתנג’ר וחסך מפרקי ידי אכולי הקרפל טאנל סינדרום את רוב העבודה – סוף סוף הגיע היום בו קניתי לי מיקסר עומד אימתני של קיטצ’ן אייד.

בסופ”ש הראשון אחרי הרכישה, עירבבתי לי בנחת את המרכיבים ללחם מקמח מלא. אני זוכרת את העונג הצרוף בהשגחה על וו הלישה המוצק, בעודו חובט ולש את הבצק, עומד בגבורה בהתנגדותו של הקמח הכבד מהרגיל. תוך דקות מספר היה לי בצק גמיש, רך וריחני, וכל שנותר לי היה לאחוז בו בידי (הלא דואבות) ולהשתעשע בו מעט כדי להעריך את גמישותו.

כמה כיף לשלוף מהתנור כיכרות של לחם חם ומהביל, בידיעה כי הלישה המעצבנת נעשית באמצעות מכונה, ולא רק זאת, אלא שהמכונה עושה עבודה טובה יותר משאי פעם הצלחתי, בפיזור האחיד של השמרים בעיסה.

עונג צרוף.

פעם שלישית

היום.

כידוע לכם, רכשנו בית בקיץ האחרון. הבית הזה הוא קטן במונחים קנדים, וכולו מחמדים. הוא שופץ מהמסד עד הטפחות, ולמעט כמה נקודות ספציפיות, הכל הוחלף. אנחנו מאד אוהבים אותו, ואהבנו אותו ממבט ראשון. יש לו איכויות של בית חלומות קטן ונחמד.

אחד הדברים שידענו שנצטרך לטפל בהם היה המנוע המקולקל של דלת הכניסה לחניה (הגראז’). ידענו שקנינו את הבית עם מנוע מקולקל; ידענו שנצטרך לטפל בזה לפני החורף. אבל דבר הצטרף לדבר ולא הספקנו.

כשהגיע החורף, עוד לא היה לנו מנוע; לשמחתנו ניתן היה להשתמש בגראז’ בכל מקרה, אבל היה צריך לפתוח ולסגור את הדלת ידנית – משימה מבאסת למדי בסופת שלג עם טמפ’ של מינוס עשרים, במיוחד לאור העובדה שככל שהטמפ’ יורדת הדלת מחליקה פחות יפה על המסילות, ויותר מחצרצת לה, בזמן שאתה סורק במחשבתך דומם כל קללה עסיסית שאי פעם למדת.

ובכן… בסוף הגענו לקנות מנוע, ואחרי כמה שבועות גם הגיעה השעה להתקין אותו. כשקנינו אותו התלבטנו אם לשלם על התקנה מקצועית, אבל בסופו של דבר שרון הציע לעזור לעופר ועליו אנחנו באמת סומכים בעיניים עצומות. היום שני הבחורים נהנו ממזג אוויר משובח בגראז’ (תהרגו אותי איך היה שם יותר קר מבחוץ) והשלימו את ההרכבה, כולל תאורה, שלטים, חיישנים וכו’.

כשהגיעה השעה לצאת לחווה, נכנסנו לאוטו, התנענו, לחצנו על כפתור בשלט הקטן, והדלת נפתחה לה, ככה כאילו כלום. כשחזרנו מהחווה, לחצנו על הכפתור בפינת הסמטה. עד שהסתובבנו עם הבגאז’ לכיוון הכניסה, הדלת היתה פתוחה, והאור בפנים נדלק, קורץ ורומז לנו שנכנס לחניה המזמינה.

אמריקה.

לעידן יש ציטוט שאני מאד אוהבת, אני בטח שוחטת אותו עכשיו אבל אמצע הלילה אז צריך להסתמך על הזכרון שלי:

“יש שני דברים שאדם יכול לבהות בהם עד אין קץ. אש בוערת, ומישהו אחר עובד”.

ובכן, ברור שמכונה היא לא בדיוק “מישהו אחר” (בעוד מאה שנה הטקסט הזה, שיהפוך בינתיים כמובן לקאנוני, יוקע על רקע גזענות נגד רובוטים) אבל גם ברור שיש עונג מוחשי, פרוע, אמיתי מאד בהפיכת משימה מציקה ומעצבנת שהיתה לך למשהו שקורה, תרתי משמע, בלחיצת כפתור.

פשש… הייטק.