כוחה של המילה

אתמול בערב ישבתי לבדי במסעדה של המלון בו אני שוהה בונקובר לצורך עבודה. החוויה של ללכת לבד לאכול בחוץ היא משהו שעוד לא לגמרי התרגלתי אליו, ולעתים קרובות אני תוהה מה לעשות עם עצמי כשאני ממתינה למנה. אתמול שוטטתי בבלוגים שאני עוקבת אחריהם ונתקלתי בפוסט מוצלח במיוחד, שגרם לי לרצות לכתוב את הרשומה הנוכחית.

מי שמכיר אותי היטב יודע כמה חשובה לי השפה – העברית כמו גם האנגלית. אני אוהבת לקרוא, לדבר ולכתוב; אני שונאת כששוחטים את השפה בטעויות. אנשים עילגים תמיד מאבדים אצלי נקודות בסתר, אלא אם יש להם סיבה טובה (למשל, דיסלקציה; למשל, היות השפה שפה שניה אצלם, וכו’). אני משתדלת לא להיות מהמעצבנים האלה שיתקנו אתכם כל הזמן, כי אני חושבת שזו לא התנהגות נעימה, ואני חושבת שיותר חשוב להיות בנאדם מאשר להיות נכון כל הזמן; אבל בלב זה נורא מפריע לי.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי השפה היא אחד הדברים שהיו משמעותיים ובעייתיים אצלי עם המעבר לקנדה.

יש מי שמכיר אותי ויצחק בביטול. הרי יש לי אנגלית מצויינת (באמת, אני לא משוויצה סתם). אני מסוגלת להסתדר באנגלית מצויין, יותר מרוב הישראלים. דיברתי אנגלית בשוטף במשך כל שנות התיכון, כי רובם המוחלט של החברים שלי בקיבוץ היו מתנדבים מחו”ל. האנגלית שלי היא מה שקוראים לו הרבה פעמים בארץ  ”רמת שפת אם”.

אז קודם כל, ולמרות שאני שוב סוטה מהנושא ומברברת לאורך זמן, אני חייבת להגיד על זה משהו.

זה שטויות.

הנה תמונה של נובה וגוזר, שלא תכעסו עלי שאני כותבת הרבה ואין תמונות:

זה שטויות!

למה? כי שפת אם זה משהו שרוכשים בגיל צעיר, בבית, ומדברים בו בצורה שוטפת, בלי מבטא בכלל, ובלי לחפש מילים. זו שפת אם. ולא לי, ולא לאף ישראלי שגדל בישראל להורים שאנגלית אינה שפת אימם, אין אנגלית ברמת שפת אם. פשוט לא.

אנחנו חושבים שהאנגלית שלנו מעולה, וזה לפעמים נכון. יש לי אנגלית מעולה. ועדיין לפעמים חסרה לי מילה, ולפעמים אני לא יודעת מה המשמעות של מילים נורא יומיומיות. דווקא מילים ספרותיות יותר הרבה פעמים יש לי בגלל שאני קוראת הרבה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי למצוא נייר אפיה בסופר, וכמה מתסכל היה לנסות להסביר לעובד (הסיני) מה אני מחפשת, ואיך בסוף אחד העובדים האחרים (קנדי) אמר: “אה! פרצ’מנט?” והוביל אותי לאיזור הנכון.

הרבה מאד זמן חשתי לא בנוח עם רמת האנגלית שלי. הזבניות בחנויות, שמדברות באוטומט, היו אחד האתגרים הגדולים. מלצרים בפאבים רועשים – בעצם כל אחד בפאב רועש, כולל החברים שיצאת איתם – היו אתגר משמעותי שני. אימצתי לי את המנטרה “smile and nod” (לחייך ולהנהן) וצחקתי כשכולם צחקו גם אם לא הבנתי את הבדיחה. לא הרגשתי שאני עושה משהו רע, בעיקר כי זה נראה מנומס יותר מאשר לשאול עשר פעמים: “מה?”, “סליחה, לא הבנתי” וכו’. הורדתי ווליום – לא דיברתי כל כך הרבה בפגישות בעבודה, לא הרציתי, נזהרתי קצת יותר בדיבור בציבור והרגשתי כאילו אני עומדת למבחן כל הזמן.

לאורך הזמן השתחררתי קצת יותר, אבל בהחלט המבטא שלי, הטעויות שלי בשפה ואוצר המילים העלוב (לדעתי) שלי ליוו אותי לכל מקום.

חברים אמרו לי שאין לי ממה לעשות עניין, שהאנגלית שלי מעולה, יותר משל מהגרים שחיים פה שלושים שנה (ובכנות במקרים מסויימים הם צודקים, אבל זה לא חוכמה, במיוחד עם מהגרים מהמזרח הרחוק, שבסיס השפה שלהם טונאלי וקשה מאד לעבור מזה לשפה מערבית). העניין הוא שבעיני זה לא הספיק: חברים מהגרים – ברור שלדעתם יש לי אנגלית טובה, הרי בעצמם הם מהגרים והסטנדרטים שלהם נמוכים. חברים קנדים – הם יגידו את זה מתוך נימוס, או שוב מתוך סטנדרטים נמוכים, זה לא אומר שהאנגלית שלי באמת טובה. מדדתי את עצמי לעומת מי שאנגלית היא באמת שפת אמו, וכמובן שלעולם אצא נפסדת בהשוואה כזו.

עוד אנקדוטה קטנה בהקשר הזה: בשנה הראשונה פה היתה איזו פעם שברכיבה השתמשתי באיזו מילה ממש לא נכון, והמאמנת שלי והעוזרת שלה צחקו ותיקנו אותי. לכאורה תקרית פעוטה וחסרת חשיבות – אני גם זו שאמרה להן לתקן אותי כשאני טועה וללמד אותי מילים נכונות יותר כשישנן כאלה. בפועל, זה קרה אחרי נסיעת עסקים של מספר ימים, בה כולם חוץ ממני דוברי אנגלית מבטן ולידה, שפשוט מתחה אותי עד קצה גבול היכולת הקוגניטיבית; בנוסף לשפה, כל הנוסעים היו קלגריאנים במקור, והיו להם בדיחות שלא הבנתי, סלנג שלא הבנתי וכו’. הרגשתי מאד מאד לא שייכת – תחושה שאני אמורה להיות מורגלת בה בעקבות ילדותי אבל זה לא עושה אותה לנעימה. אז כשליסה וג’ורדן צחקו על הטעות שלי, זה היה הקש, ופשוט נשברתי ובכיתי, וחשבתי לעצמי שאני לעולם לעולם לא אדע אנגלית כמו שצריך, ותמיד תהיה לי אנגלית של מהגרים, ומה אני עושה פה בקנדה בכלל וכו’.

אני רוצה לספר לכם על שני דברים שונים שקרו שגרמו לי לשנות את הגישה שלי ולהיות מרוצה מהשפה.

המקרה הראשון קרה בשנה שעברה, במהלך הקיץ. בדיוק היינו בנסיעה לארה”ב, אני ודני – מנהל הפרוייקט שלי. היה לנו ערב פנוי בערב הראשון ושנינו היינו תמימי דעים שהדרך הטובה ביותר לנצל אותו היא שופינג ולפיכך שמנו פעמינו לאאוטלט הקרוב ויצאנו למסע קניות (למי שתוהה מה לעזאזל, בארה”ב זול יותר לעשות שופינג מבקנדה באופן די גורף). כשאספנו את עצמנו למכונית, מצאתי את עצמי צוחקת עם דני ומשתמשת בסלנג מקומי – אני כבר לא זוכרת מה זה היה – אבל הרגשתי כל כך נוח, דיברתי כל כך בטבעיות, לא הייתי צריכה לחפש מילים ולא הרגשתי שיש שום דבר מוזר בתקשורת. פתאום שמתי לב לזה, שהאנגלית זורמת לי לגמרי. ואז כשניסיתי לחשוב על זה, הבנתי שזה ככה כבר הרבה זמן – שאני לא בטוחה ממתי, אבל בהחלט הרבה זמן. זו היתה הבנה נעימה, מעין הפתעה פתאום להבין שהעז כבר לא שם. או לפחות פחות מקודם.

המקרה השני קשור לקורס שעשיתי בקיץ האחרון. הקורס נקרא “כישורים להצלחה”  או “תקשורת בין אישית יעילה” אבל פה כולם קוראים לו “הקורס של דייל קרנגי”. הקורס הזה הומלץ לי על ידי המנהלת שלי, כששאלתי אותה אם יש משהו שאני יכולה לעשות על מנת לשפר את כישורי התקשורת שלי, ובפרט לתקשר בצורה “קנדית” יותר. מסתבר שהפה הגדול שלי צמח למימדים של גודזילה במונחים קנדיים.

הקורס היה נפלא, אגב, ואני ממליצה עליו בכל פה לכל מי שרוצה ללמוד הרבה דברים מועילים לגמרי שישפיעו על כל תחומי החיים.

במפגש הראשון ישבנו בחצי גורן, קיבלנו חומרים והמתנו לפתיחת המפגש. בינתיים התחלנו לשוחח עם האנשים האחרים סביבנו, ויצא שבאיזור שלי דיברנו קצת על שפה, מבטא, דיבור וכו’ (הקורס של דייל קרנגי עוסק הרבה מאד בדיבור בפני קהל). לידי ישב בחור קנדי מקסים בשם מייק דוניאק, שלמדתי להכיר בהמשך הקורס טוב יותר. יצא לי לומר בשיחה שמאד מפריעה לי הידיעה שיש לי מבטא מורגש ושהאנגלית שלי לא מושלמת.

שבעה שבועות אח”כ, היינו במפגש שמטרתו מתן משוב חיובי. כל אחד מאיתנו דיבר מול הכיתה, כבכל שיעור; כל אחד קיבל משוב מהכיתה, במקום מהמדריך. עד שני אנשים נתנו משוב לכל דובר. האדם השני שהרים את ידו ורצה לתת לי משוב היה מייק. והמשוב שלו היה מקסים, וריגש אותי עד מחנק. הוא הזכיר לי את השיחה ההיא (איך הוא זכר?!) והודיע לי שאני דוברת מחוננת, ושאין לי מה לדאוג, ויש לי אנגלית נפלאה, והמבטא שלי הוא ממש ממש לא בעיה, להיפך, הוא מעניין ומקסים. וכל הכיתה הצטרפה ספונטנית בקריאות כמו “הלוואי שהיתה לי אנגלית כמו שלך” ו”אל תוותרי אף פעם על המבטא, זו מי שאת!”.

אחרי שבעה שבועות עם הקבוצה הזו, אם יש דבר אחד שיכולתי לומר בלב שלם, הוא שאני סומכת עליהם שיהיו כנים איתי לחלוטין. גם הקנדים. כמו כן, ההתפרצות הספונטנית הזו של כל הכיתה היתה אירוע בודד במפגש ההוא. לאור שתי התובנות הללו, ניתן להבין למה התקרית הזו ניערה אותי טוב טוב, ולמה קיבלתי את דעת הקבוצה בצורה הישירה והבלתי מתפשרת ביותר. יצאתי מהמפגש כשאני קלילה ומאושרת, מרגישה כאילו אני צועדת באוויר. למחרת מישהו נתן לי איזו עיצה לגבי מבטא ועניתי בחיוך שאני לא מוטרדת מהמבטא שלי.

בדרך נצברו עוד הצלחות… למשל העברת הרצאות בכנס המד”ב והפנטסיה המקומי, הקלגרי אקספו (שישי בגודלו בצפון אמריקה!). למשל דיבור בפני הקבוצה שלי בעבודה, והכרה מקצועית בעקבות כך.

אז לאחרונה אני חוזרת להיות עצמי. יש שיאמרו שהיה נחמד כששתקתי אבל ברצינות, אני מדברת יותר. אני בטוחה יותר. ודיברתי עם המנהלים שלי על כך שאני רוצה להרצות שוב בנושאים של עבודה. אני משתתפת בצורה פעילה יותר בפורומים מקצועיים. אתמול לקחתי (שוב) את המושכות במצב נפיץ במיוחד מול לקוח, הסברתי בצורה מצויינת את הגישה שאנחנו מעוניינים לנקוט והצלחתי לשנות את עמדתם לזו שרצינו. צוות הפרוייקט שלי השתפך בתגובות והודיע לי שנתתי “הופעה מעולה”. הם חזרו והתייחסו לכך גם בערב כשחזרנו למשרד שלנו, והבוקר לפני הפגישה עם הלקוח.

שורה תחתונה?

כולנו דוברים מקצועיים, כמו שסקוט ברקון אומר בפוסט הזה שלו. אין רעיון שמגיע למימוש בלי שתצטרך לחלוק אותו עם מישהו. כישורי תקשורת הם חשובים, חשובים לפחות כמו כל כישור אחר אם לא יותר, לפעמים.

תשקיעו ביכולת שלכם לתקשר עם אחרים; בשפה, בשפת הגוף, בנימוסים, בהליכות. שימו את עצמכם במקום הזולת ושאלו את עצמכם, איך הייתם רוצים שיתייחסו אליכם, לו אתם הייתם במקום איש-שיחכם. תופתעו לגלות כמה העקרון הפשוט הזה יכול להפוך את החיים על פניהם, ורק לטובה.

ולא פחות חשוב – לפעמים צריך להפסיק קצת לשפוט את עצמנו כל כך לחומרה. כי ראבאק, למה?

לסיום: לינק למאמר של סקוט ברקון: http://scottberkun.com/2014/the-importance-of-what-you-say/

ולסיום סיום, עוד תמונה צמרירית, שיהיה לכם טוב על הלב.