סקי שטח, או איך קופצים מעל לפופיק

הפסגה הבאה שהחלטנו לכבוש (סטוגודוש!) היא back country skiing, או alpine touring, או סקי שטח. זה נשמע ממש מגניב, והחלטנו שאנחנו הולכים לנסות. היו לנו הסתייגויות לגבי מידת הניסיון שיש לנו והאם נצליח, אבל אחרי התייעצות עם הבחור שמרכז את התוכנית במרכז הסיירות, החלטנו לנסות. כבר ספיילרתי לכם בכותרת, אז נא לא לבוא בטענות.

אז מה זה בעצם “סקי שטח”?

בגדול זו דרך ליהנות מאותו סקי במורד, אבל בתנאי פרא, ובלי הנוחות של הרכבל. אבל בעצם, לא אמרתי כלום. טוב, אולי באמת כדאי שאסביר מה זה.

בדרך כלל, כשמדברים על סקי במורד, זו פעילות שמתבצעת באתרי סקי. משלמים סכום לא מבוטל על התענוג, ועל מה משלמים בעצם? או, זהו עצם העניין. הנה כמה מהשירותים שאתם משלמים עליהם כאשר אתם הולכים לאתר סקי: רכבלים (שיקחו אתכם למעלה), תשתיות (שירותים, קפה, חימום, לודג’ים), סקי פטרול (לא עלינו טפו טפו טפו – החבר’ה האלה שיחלצו אתכם אם תתרסקו על הגבעה), כוח אדם לתפעל את כל זה, וניהול שלג. ניהול שלג, למקרה שאתם תוהים, הוא הכותרת שהמצאתי זה עתה לשורה של פעילויות שמתבצעות באתרי סקי כדי שיהיה לכם פשוט ובטיחותי לגלוש, וכוללות פיצוצים מבוקרים באזורי מפולת כדי שלא תהיה סכנת מפולת באתר, סימון מסלולים, הרחקת מפגעים, דירוג מצב המסלול באופן יומיומי, חסימת אזורי סכנה וכמובן גרומינג. כל מי שלא עשה סקי מרים גבה. אל תדאגו, אני פה להציף אתכם במידע מיותר. גרומינג הוא תהליך בו השלג עובר עיבוד על ידי כבישה וחרישה, כך שהוא נדחס בצורה אחידה וישרה ומוטבע בו מרקם שמספק חיכוך; התהליך הומצא בשנות השישים על מנת לספק שטח אחיד ומותאם לגלישה ולהקטין את הסיכונים והסיבוכים של גלישה על שלג לא אחיד.

אל תתייאשו ממני עדיין, יש סיבה טובה שאני מספרת לכם על גרומינג. כי ההיפך משלג כבוש הוא שלג משוחרר! לא מבחינה פוליטית, נו, באמת! שלג טבעי הוא יותר רך משלג דחוס (גיליתי לכם את אמריקה, הא?) ועל שלג רך נעים לגלוש. אמה מה, כשגולשים על אותו שלג רך וטבעי הוא פחות אחיד, שוקעים בו יותר, זה אתגר מסוג אחר לחלוטין. זו הסיבה שיש גרומינג באתרי סקי. כשיורד שלג טרי על אתר הסקי, מה שאוהבים לקרוא לו “פאודר” (אבקה) – הגולשים השרופים ממהרים לרוץ לרכבל, כי כל כך כיף לרחף על השלג הלא דחוס. תוך מספר שעות, באתר סקי פעיל, כל הפאודר הזה יידחס בצורה לא אחידה על ידי הגולשים ויוחלף במרקם לא אחיד של גושים וגרגירים שנערמים זה על זה, ובתצורות שנגרמות מתבנית הגלישה של הגולשים במקום, לעתים תכופות מתגבש למשטח מלא גבשושיות שזוכות לשם “מוגולים”. לפיכך פאודר הוא מצב מאד זמני, יש שיאמרו נדיר, ונחשק מאד. מי שמכור לפאודר רוצה להיות הראשון על השלג הרך והבתולי… וזה כבר באמת נדיר, כי ברגע שעשית את זה, אתה מתחיל לקלקל את הפאודר והוא מתקלקל מהר. בטח ובטח כשהרכבל יורק ארבעה גולשים כל כמה שניות.

אז מה הפתרון למכורים?

ישנם מספר פתרונות, רובם מאד יקרים. למשל קט-סקי, שהוא סקי באזור יותר טבעי בו חתול שלג לוקח אותך למעלה. זה עולה הרבה, אז פחות אנשים עושים את זה, והאתרים שמאפשרים את זה פשוט מגבילים את מספר האנשים, וכך משמרים את השלג הרך שלהם. למשל הלי-סקי, שזה בגדול מסוק שזורק אותך עם הציוד באיזה ג’בל-אל-חור ואתה מוצא את דרכך למטה. שוב, יקר מאד, ולכן אין בעיה למצוא מדרונות שלא דרכה בהם רגל אדם בשבוע האחרון, אבל ירד הרבה שלג. וכמובן שיש את האפשרות שעליה נתכנסנו לדבר – אתה יכול להזיז את התחת העצל שלך לפינת הטבע המרהיבה הקרובה לביתך, לטפס במו רגליך בחיני-חינם, ולרדת לך במורד תוך זמירות יודל. ועל זה אימא שלי הייתה אומרת – חמש שעות במטבח, חמש דקות בפה. ובכן, בהחלט, כשמטפסים את העלייה ברגל, הירידה מרגישה מאד מאד קצרה בהשוואה. ראבאק, אפילו על רכבל זה לפעמים מרגיש ככה, אז ברגל??

בכל מקרה, מי שעדיין פה, ואם יש לכם נסיון כלשהו בסקי, אתם בטח תוהים עכשיו איך מטפסים לכל הרוחות, עם כל הציוד הזה ובלי לשקוע עד החזה בשלג. ובכן, בעיית השיקוע נפתרת כי אתה מטפס כשאתה נועל את המגלשים שמפזרים את משקלך. אני מחכה למתנדב שישאל איך לא מחליקים אחורה. ובכן, כמובן שבאמצעות “עורות” לסקי. אלו לא באמת עורות – אם כי במקור ההיסטורי הם היו. מצמידים לסקי בצדו התחתון מעין רצועה בגודל הסקי, שצידה הפנימי דביק וצידה החיצוני בעל מרקם דמוי קטיפה. בכיוון אחד הוא חלק לגמרי, ובכיוון השני – לא. ה”עור” נותן לסקי אחיזה, ומאפשר לטפס במדרון כשנועלים את הסקי. מגפי הסקי מחוברים בצורה שונה – עם העקב חופשי – והחיבור הזה גם מאפשר לקבע מדפון לעקב בגבהים שונים על מנת לעזור בטיפוס כשהוא תלול יותר. המגפיים עצמם דומים למגפי מורד, אבל יש להם מצב הליכה בו מפרק המגף משוחרר לנוע, וזה מקל על ההליכה.

הטבעתי אתכם בהסברים טכניים. לא נורא, הנה מגיע החלק החווייתי.

אז עופר ואנוכי נרשמנו ליום מבוא לסקי שטח, עברנו סדנת הסבר באמצע השבוע בערב וגררנו את עצמנו שוב לפורטרס בבוקר. המדריכה שלנו, תמרה, נראתה בחורה צעירה ונחמדה מאד (אח”כ הסתבר שהיא מבוגרת ממני… אח הגנטיקה) וכשהגיע הזמן להתחלק לקבוצות פשוט נשארנו איתה. בדיעבד טעות.

תמרה רצתה לוודא שכולנו יודעים לתפעל ציוד מפולות וכו’ וכך שרפנו בערך שעה וחצי מהבוקר שלנו על אימון מפולות. לא היה לגמרי מיותר אבל קצת מרגיז לאור העובדה שעברנו את האימון הזה כלום זמן לפני כן. לקראת הסיום היא התחילה להפגין סימני קוצר רוח לאור הזמן שלוקח לנו והאיצה בנו לצאת למסלול. התחלנו לטפס.

מה אני אגיד לכם… זו עבודה קשה. התרמיל המפוצץ בציוד מפולות ושכבות ביגוד לדרך למטה לא עוזר. המגלשיים עצמם כבדים, המגפיים כבדים, וכמובן שקיים ציוד ששוקל פחות ועולה אלפי דולרים, למי שממש בעניין, אבל לא זה הציוד שמשכירים באוניברסיטה. למדנו מספר טכניקות לעלייה, בחירת מסלולים, פניות והתמודדות עם שטח חלקלק. התחממנו טוב טוב. באמצע הדרך למעלה הרגל שלי התחילה להתפס משהו משהו. היה קצת מעצבן. כמו כן, לקח לי זמן מה להחליט שאני לא עומדת בזה יותר ואני הולכת לשירותים, ואם אתם חושבים שזה אתגר לבחורה להשתין בטבע, חכו עד שתוסיפו לזה ציוד סקי (מגפיים ומגלשיים!) ואת הקור המצמית בחוץ.

אז טיפסנו וטיפסנו והיה נוף יפה אבל ממש אימון קרדיו + כוח עצבני לאללה, ועמדתי להגיד לעופר משהו על זה שזה יותר מדי בשבילי אבל לא סמכתי על עצמי לא להתבכיין אז סתמתי במקום. בשלב כלשהו עשינו חניית צהריים קטנה והיה מאד נחמד, הצלחתי להתאושש יופי והייתי נכונה להמשך הטיפוס. במהלך עצירת הצהריים פגשנו בחור שטיפס לבדו עם סקי, שנראה תמהוני (עד מסומם?) ולגמרי לא היה מודע לעובדה שהשטח הזה מוגבל. ניהלנו איתו שיחה הזויה במהלכה כל דבר שאמרנו קיבל את אותה תגובה (“אתם מטורפים לגמרי!!” בקול סטלני) וזה מבחור שהחליט לצאת לשטח לבד, ולעשות סקי בלי מקלות או ציוד חילוץ. אתנחתא קומית של ממש.

בסופו של דבר אחרי משהו כמו שעתיים נטו של עליה הגענו לנקודת ישורת והחלפנו הילוך לירידה.

זה נשמע ממש קליל, החלפנו הילוך. האמת היא שהיינו צריכים ללבוש שכבות נוספות, לשים קסדות ומשקפות, לקלף את ה”עורות” מהסקי, להעביר את המגפיים למצב גלישה, ואחת מאיתנו היתה על ספליט-בורד – שזה סנובורד שמתפצל לשניים בשביל הטיפוס, ואז צריך לחבר אותו בשביל הירידה. היא, מסכנה, היתה צריכה לעבור חתיכת עבודה בשביל לעבור מצב, כי זה לא רק לחבר את החצאים אלא להזיז את החיבורים ממצב סקי למצב סנובורד.

אז התארגנו לירידה, והתחלנו לגלוש בזהירות, כשכבר אני מרגישה קצת בעיה של שיווי משקל בגלל התרמיל הכבד והמשטח הלא-אחיד. ואז הגענו למדרון שבו ירדנו.

מילה וחצי על זה:

במהלך העליה היינו קרובים למדרון גדול ופתוח שנראה כאילו הוא היה במקור מסלול כחול כשעוד היה שם אתר. היא שאלה אם אנחנו מסוגלים לרדת מדרון כזה ואמרנו לה שכן, כלומר לא עשינו את זה בפאודר, אבל זה שיפוע סביר מבחינתנו. כשהגענו למעלה היא שינתה את דעתה והחליטה שנרד במדרון אחר, שהיה בבירור שחור (משופע יותר). רק כשהגענו לראש המדרון הבנתי שזה המצב ושמחתי שעצרתי להשתין קודם, ככה שלא היה לי מה להשתין במכנסיים. זה היה מפחיד!

נלחצתי לאללה אבל כבר היה קצת מאוחר לעשות משהו בנדון. אמרתי לתמרה שאני מפחדת וזה יותר משאני רגילה; היא נתנה כמה טיפים ושניקח את הזמן. איך לתקצר את זה… בחצי הראשון של המדרון נפלתי כמה פעמים, ולפחות היה שלג רך ונעים, אבל הרגשתי שאין לי שיווי משקל ושליטה וממש ממש לא נהניתי. בחצי השני השיפוע חזר להיות משהו שאני רגילה אליו, והתחלתי להתרגל לתחושה של הפאודר, ומה אני אגיד, זה היה ממש כיף, האמת. אבל עד שהגענו למטה, השוק נתפס לי, הייתי עייפה ומרוטה מהסטרס של החלק העליון והייתי מאד מוכנה לסגור את היום. גם עופר נפל המון פעמים בדרך למטה, ולמרות שהוא תמיד כל כך טוב-מזג לגבי דברים כאלה, היתה לי תחושה בשלב כלשהו שגם הוא התעצבן.

תמרה שאלה אם אנחנו רוצים לעלות שוב, כי לא נשאר הרבה זמן. בערך מחצית אמרו שהם לא (אמתכם הנאמנה בתוכם), ובסופו של דבר היא הדגימה לנו שוב את בדיקת שכבות השלג חסרת התועלת לחלוטין ואמרה לנו להסתמך על מידעון המפולות יותר מכל דבר אחר. נסחבנו חזרה לואן והיא הסיעה אותנו במורד. לפני שיצאנו שאלתי אותה איך אפשר להתאמן על סקי בפאודר לפני שננסה שוב סקי שטח, והיא ענתה לי בטון חסר סבלנות “לכי לאתר סקי וקחי שיעורים, מותק”. יצאתי מהחוויה די חמוצה – הרגשתי שלא היתה לה סבלנות לשום שאלה ששאלתי במהלך היום, שהיא איתגרה אותי יותר מדי ביחס לעובדה שזה יום מבוא למתחילים ושהיא כועסת עלי שאני לא גולשת מספיק טוב לטעמה. בינתיים גם גילינו שהקבוצה השניה עשתה שלוש עליות קטנות לגובה הרבה פחות מאתגר וירדה את החלק התחתון של הירידה, שהוא שיפוע סביר בהרבה. כמה יותר טוב היה אם היינו הולכים עם המדריך השני? לא יודעת. אבל בשורה התחתונה, יצאתי בתחושה די מגעילה מהחוויה.

עופר נרשם בתחילת העונה לטיול סקי שטח של שלושה ימים עם מרכז הסיירות, והיה ברור אחרי היום הזה שהוא זקוק לאימון נוסף. אז הוא הגיע למחרת למשרד שלהם, דיבר על החוויה שלנו עם רכז התוכנית ונרשם לעוד שני טיולי יום בודד בשביל להתאמן. באותו סופ”ש הוא יצא לראשון מבין השניים; הפעם המדריך שלו היה אלבי, הזכור לטובה מטיול הקרחונים. אלבי הוא טיפוס קשוח אבל מאד הוגן, ועופר חזר מהיום הזה עם כמה תובנות מבית אלבי. ראשית, מעטים מאד האנשים שמתחילים סקי שטח בגיל מבוגר; זה ספורט מאד מאתגר ואתה צריך להיות גולש מצויין לפני שאתה יכול להתנסות בו. אלבי ממליץ שנעשה הרבה קרוס קאנטרי לפני שננסה שנית, ושנגיע למצב בו אין כמעט מסלולים באתר הסקי שמאתגרים לנו מדי. גם כך, לדבריו, יש לצפות להתרסקויות לרוב וכדאי לקחת את זה מאד באיזי. בשורה התחתונה אלבי סידר שעופר יקבל החזר על טיול היום הנוסף ועל טיול שלושת הימים, וצייד אותו בעצות טובות להמשך. אנחנו, מה שבטוח, לא נמהר לצאת לתיור אלפיני שוב בקרוב. באמת שקפצנו מעל לפופיק.