מה עוד נותר לי לספר לכם? המוני המונים של דברים, אבל איפשהו צריך לשים קאט, ולכן ריכזתי את כל השאר לרשומה אחת.
הסטמפיד היא אירוע מטורף, שמוציא את כל העיר מכליה למשך עשרה ימים ועוד קצת. ולכל הישראלים שחושבים שהעיר הזו נידחת או קטנה, אזכיר שהיא מונה למעלה ממליון תושבים, וזה בלי להזכיר את הנהירה המטורפת של התיירים בתקופת הסטמפיד. במהלך עשרת הימים הללו, חוץ מהפסטיבל עצמו שנערך באדמות הסטמפיד (“גני התערוכה” בעברית) יש אירועים בכל העיר, רבים מהאנשים מתחפשים לבוקרים למשך עשרה ימים כולל לעבודה, ועוד ועוד.
הערה מנהלתית:
האפליקציה של הפתקים לא מראה סימנים של רצון להתוודע מחדש לאלבומי התמונות שלי, ופייסבוק טרם הגיבו לפניה שלי בנושא שכבר חוגגת עוד מעט יומולדת חודשיים. לפיכך אני שוקלת ברצינות לפתוח בלוג בפלטפורמה אחרת, מה שיאפשר לי גם לערוך את הטקסט ולעמד אותו בצורה יותר נורמלית. אני אפתח על זה סקר ואשמח אם תגיבו.
אני רוצה לספר לכם על עוד כמה דברים שראינו ממש בפסטיבל:
מופע הערב
כל יום בערב יש מופע באצטדיון הגראנד סטאנד, שמתחיל ממירוץ כרכרות ונמשך במופע שנסגר במפגן זיקוקים. אני מודה שמכל האירועים שראינו לזה הכי פחות התחברתי. ראשית, המירוץ הזה לא מאד לטעמי. אלו כרכרות קלות שרתומות לארבעה סוסי מירוץ (כן, סוסי מירוץ – תורוברדים) וכל כרכרה מלווה ברוכב על סוס שצריך לשמור ממנה מרחק קבוע. יש כמה גרסאות למירוץ, אבל בגדול הוא מתחיל מהזירה המרכזית שמתפקדת כ”מחנה”. המקצה מתחיל על הקרקע, הרוכב הבודד מעמיס חבית סמלית על העגלה (סימן מוסכם ל”פירוק המחנה”) והעגלה יוצאת לדרך. הרוכב הבודד עולה על סוסו תוך דרבון – הסוס כבר מתחיל לרוץ – ומשם זה פשוט מירוץ של הקפה אחת.
אז ראשית, פשוט כספורט, לא כל כך אהבתי לצפות בזה. זה משעמם, בכנות, תמיד העגלה שתופסת את המסלול הפנימי מנצחת ממילא, והתחרות לוקחת המון זמן, כי יש ריצות – ארבע עגלות בכל ריצה, ואחת לשתי ריצות מיישרים את הקרקע מטעמי בטיחות. בין לבין יש מופעים שאמורים להחזיק את הקהל נלהב, אני לא נפלתי (אולי פשוט כבר עייפתי בשלב הזה). שנית, הספורט הזה מסוכן בצורה בלתי רגילה (כן, אמא, אני יודעת שקפיצות ראווה זה לא בדיוק מיני-גולף) ובמיוחד לסוסים. הסטטיסטיקות מדברות על כך שכל שנה יש פציעות ולפעמים מוות בספורט הזה, ושם עובר אצלי קו אדום ברור. השנה היתה תאונה איומה – סוס אחד התמוטט באמצע המקצה (הבנתי שזו היתה מפרצת, מה שאומר שכנראה לא היה ניתן לאבחן מראש). העניין הוא שמכיוון שהם ארבעה, רתומים זה לזה ובמהירות גבוהה, זה גורר אפקט שרשרת. מתוך ארבעת הסוסים שמשכו את העגלה, שלושה מתו והרביעי נזקק לניתוח. הרכב התראיין בדמעות וסיפר שהסוס שהתמוטט היה השנה פעם אחרונה בתחרות, ושהוא היה אמור לפרוש ולהפוך לסוס של הילדים שלו. צר לי עליו נורא, צר לי יותר על הסוסים שמתו.
המופע שהיה אחרי המירוץ היה הופעה בידורית, עם שירה, ריקודים ומופעי קירקס. גם לזה פחות התחברתי – זה היה מאד פופי כזה, הזכיר לי את הפסטיגל, מאד פלסטי (מי עיצב להם את התלבושות למען השם?!).
טיילז (זנבות וגם מעשיות, באנגלית)
לכבוד חגיגת המאה של הסטמפיד הרימו בסטמפיד הפקת מקור חמודה לכל המשפחה שלקחה את סיפור הקמת הסטמפיד והפכה אותו לאגדה. המופע היה שילוב של סיפור, המחזה ומופעי רכיבה, והיה פשוט מקסים ומיוחד ביותר. אני מתקשה לדמיין איפה אפשר יהיה לראות מופע כזה בכל סיטואציה אחרת. המופע מספר את סיפורם של שלושה סוסים, שמסמלים שלוש רוחות (לא רוח נושבת, אלא ספיריט). שלושת הסוסים התגלגלו איכשהו לפגוש זה את זה בערבה והפכו לחברים בלב ובנפש. עם הזמן הם נפרדו – אחד הפך להיות סוס של בן הצ’יף בשבט אינדיאני מקומי, אחד הפך להיות סוס של איכר מקומי, ואחד הפך להיות סוס של בוקר מתחיל ולא מאד מוצלח בשם גאי וידיק – זה הבחור שהקים את הסטמפיד. הסוסים השונים נמשכים זה לזה, גורמים לבעלים להפגש ולרעיון הסטמפיד – המשלב בוקרים, חקלאות ומורשת אינדיאנית – לקרום עור וגידים. המופע משולב בתאורה מגניבה, תפאורה מינימליסטית אבל מספקת, חיות חופשיות בזירה והרבה אקשן בתחום הרכיבה. מגניב לגמרי, אני כ”כ שמחה שהלכנו.
קטעי וידאו מהמופע:
קטע רופינג בו גאי וידיק לומד שיותר קשה לתפוס סלעים בלאסו ממה שנדמה
מתחם התערוכה האמנותית – נווה מדבר מערבי
במתחם הווסטרן אואזיס היתה תערוכה עצומה של אמנות מקומית, בעיקר ציור, פיסול וצילום. המתחם נחלק בין מציגים מקצועיים וחובבים, והתמה היא תרבות המערב (כמו התמה הכללית של הסטמפיד). אסור היה לצלם שם, כך שחוץ מתמונה שתיים שביקשתי רשות מהאמנים לצלם – לא צילמנו. אבל אני חייבת לומר לכם שזה פשוט מדהים, מפסלונים קטנים ומקסימים או מחזיקי ספרים בצורת ראש סוס, ועד פסלים בגודל טבעי של סוסים ובוקרים, והכל ברמה מעוררת קנאה. אחד האמנים שפגשנו שם סיפר לנו שהוא עובד עשרה ימים בשנה – בסטמפיד. שאר השנה הוא מצייר… בשנה שעברה הוא מכר בסטמפיד עבודות בשווי כולל של שבעים אלף דולר. יש לו עוד לאן לטפס – אנחנו שמענו מו”מ מוצלח על פסל בגודל טבעי של סוס ובוקר בחניה ליד נחל – המזרקה אמורה להתחבר למגף של הבוקר, כך שהמים זולגים מהמגף לכף רגלו – ריאליסטי ומהמם, בברונזה. זה עלה הרבה יותר, והפסלת דיברה עם האדריכלית על דיל אם תיקח את שלושת חלקי הפסל יחד (השלישי לא היה שם).
בסוף הרשומה מצורפת רשימה של לינקים לכמה מהאמנים שמצאו חן בעינינו במיוחד ומצאנו ברשת.
הכפר האינדיאני
במתחם הסטמפיד ישנם מספר תתי מתחמים, כגון מתחם היריד, מתחם החקלאות ומתחם הרודיאו; ביניהם גם ישנו מתחם המוקדש לתרבות האינדיאנית, ובו טיפים (אוהלים אינדיאניים) לביקור, מתחם הופעות (בעיקר ריקודי פאו-וואו) ומגוון אירועים. טעמנו מאפים קלויים במדורה על מקל, ביקרנו בטיפים וראינו עבודות ריקמה, קיבלנו פסיכולוגיה בגרוש מאיזה אינדיאני מזדקן ובכלל היתה חוויה אינדיאנית מגניבה.
קצת פאו וואו שתפסנו בוידאו: סרטון
השדרה השמינית
בנוסף לקישוטים על חלונות הראווה שכבר מעטרים את רוב הדאון טאון ועוד חנויות ברחבי העיר חודשיים מראש, במדרחוב של השדרה השמינית יש גם ריקודים מונחים בסגנון המערב הפרוע, ושאר אטרקציות ומופעים במהלך כל עשרת ימי הפסטיבל.
קישור לאלבום של הרשומה: האלבום
אמנים מהווסטרן אואזיס:
קישור – תמונה של ריק ברג (הבחור שמתפרנס 100% מהסטמפיד למשך כל השנה) עם REPENT, ציור יפיפה שראינו בתערוכה.
האתר שלו, שהתמונה הזו לא מופיעה בו ובכלל נראה שמעודכן לשנה שעברה הוא זה:קישור יש שם הרבה ציורי נוף מדהימים.
קישור – הבחור עם פסלי הברונזה של הנשים הבוקרות.
קישור – קרל לנסינג מקניון BC, הבחור עם שולחנות הקפה וכד’.
קישור – מישל גרנט, זו שעיצבה את הפוסטר של 2011 ומציירת המון סוסי משא בסיטואציות שונות.
קישור – הפסלת שעושה פסלי ברונזה במשיכות ‘גסות’ ולא את ההיפר ריאליזם שעושים כל האחרים. זה דף הבית, יש שם המון לינקים לעבודות אומנות במדיה אחרים.
קישור – זה עם הכורסאת פסיונים ושאר פסלי הברונזה שצבועים בעזרת חומצות צבע.
קישור – בחור עם פסלי השיש המינימליסטיים של הדובים למיניהם.
קישור – איש הדלעות וגילופי העץ.
והיו עוד המון… פשוט תקצר היריעה.
פורסם במקור בפייסבוק, כאן.