קלגרי סטמפיד – המצעד

מאז שעברנו לקלגרי יצא לנו להיות באי אלו פסטיבלים ואירועים. זו עיר שוקקת הרבה יותר פעילות ותרבות ממה שחשבנו במקור. עם זאת, שום אירוע לא מתקרב בגודלו ובעוצמתו לסטמפיד, פסטיבל התרבות המערבית של העיר.

פסטיבל הקלגרי סטמפיד חגג השנה מאה שנים להיווסדו. הפסטיבל סובב סביב תרבות המערב (הפרוע), וכולל מופעי רודיאו, תצוגות ותחרויות חקלאיות, תרבות בוקרים, מוזיקת קאנטרי בקולי קולות, כפר אינדאני מרתק, יריד שעשועים ענק ועוד ועוד.

הפסטיבל נערך כל שנה ביולי ומשכו עשרה ימים, במהלכם כל העיר מושפעת. מוקדי האירועים הגדולים הם פארק הסטמפיד (בו מתרחשים אירועים אחרים במהלך השנה, מעין גני התערוכה אם תרצו) והדאון-טאון, בדגש על המדרחוב שחוצה את הדאון טאון ובו נערכים ריקודים, מופעים ודוכנים במהלך כל הפסטיבל. מקומות שונים בעיר מחלקים ארוחות חינם, שתיה חינם ומופעים חינם. רוב התושבים והמבקרים (מכל העולם!) מתלבשים כמו בוקרים למשך שבוע וחצי ומאד שמח.

התנצלות מנהלתית – מאחר והתמיכה בעברית ואנגלית יחד פשוט לא עובדת פה, החלטתי לכתוב הכל באותיות עבריות. לפעמים זה נראה מוזר, אבל תתמודדו. לכתוב את הכל פשוט באנגלית לא על הפרק ממגוון סיבות.

השנה, כאמור, הפסטיבל נערך בסימן חגיגות המאה, מה שהוזכר בכל מקום, והשפיע על מס’ אירועים ספציפיים ועל המרצ’נדייז בעיקר. מכיוון שזו הפעם הראשונה שלנו, ניסינו להגיע לכל מה שנשמע לנו מעניין (לא הספקנו את הכל). אני אישית החמצתי כמה ימים על נסיעה לארה”ב מטעם העבודה, אבל לא נורא, נסענו בתלבושת מערב פרוע ועשינו שמח גם שם :-)

מאחר וראינו כל כך הרבה דברים ויש כל כך הרבה על מה לספר, אני מחלקת את הכתוב לכמה חלקים, ולמתמידים יישר כח!

אז ביום הראשון של הסטמפיד, יום שישי שעבר, לקחתי יום חופש, קמנו מוקדם והלכנו לראות את המצעד. אם רוצים מקום טוב, צריך להגיע הרבה מראש ולהיאחז בקרקע. בעלי הכסאות המתקפלים הסכימו לחלוק את העובדה שהם חנו שם מלילה לפני. פריקי משהו.

יש מלכוד מסויים במצעד – הוא בעצם צועד ממזרח למערב בשדרה השישית, פונה לרח’ 10 שם הוא הולך כמה מאות מטרים ומסתובב מזרחה חזרה דרך השדרה התשיעית. בשתי השדרות הנ”ל יש בניינים גבוהים מאד, ולמרות גל החום המובטח, אם תופסים מקום בצל בהחלט עלול להיות קר. כמו כן, הרבה מהבלינג הנלווה נראה פשוט טוב יותר בשמש. החלטנו לאתר נקודה ברחוב עשר ובדיעבד יצא מצויין. היה לנו מקום מעולה, היה לנו חמים ונעים (אפילו חם מדי לפעמים) וראינו יופי. המצעד היה ארוך ומרשים, והורכב ממאות סוסים ומציגים, כולל שלל בוקרים מקצועיים, שחקני הוקי ופוטבול מקומיים באוכף, אי אלו תזמורות מצעדים יפיפיות ונציגות של שבטי ה”אומות הראשונות” (לשון נקיה לאינדיאנים). היינו קהל טוב והגבנו בתרועות “יא-הו!” ו”יי-הא!” כל פעם שהתבקשנו. הפוליטיקאים של האיזור הגיעו לבושים כבוקרים ורוכבים על סוסים, ומועצת העיר (הנציגים נקראים פה אלדרז, כלומר זקני העיר) יוצגה במכוניות אספנות מגניבות, חלקן ממש ענתיקות (אחת החליטה לידום באמצע המצעד ונגררה את יתרתו ע”י טרקטור). אפשר היה לדעת מיד מי אהוב ומי לא לפי התגובות. רובם קיבלו תרועות נלהבות, אבל היה אחד שפשוט לא הריעו לו בכלל! אני מקווה שהוא מבין את הרמז.

אחרי המצעד שמנו פעמנו לעבר הפארק – מה שנקרא הסטמפיד גראונדז. החלטנו ללכת ברגל דרך המדרחוב, כי הנחנו שהרכבת תהיה מפוצצת (אגב, בשלב כלשהו החלטנו לחתוך לרכבת, היא אכן היתה מפוצצת, נואשנו והלכנו עד הסוף ברגל). במדרחוב היו דוכנים לרוב שהציעו למכירה בעיקר לבוש בסגנון המערב הפרוע וג’אנק פוד. ברחוב היו המון אנשים שמחים וצוהלים ומוסיקת קאנטרי עליזה. חיפשנו קצת כובע בוקרים בשבילנו, התאכזבנו מההיצע (ד”א זה הזוי כמה סוגים ועיצובים של כובעי בוקרים קיימים בעולם…) והחלטנו להזדרז להגיע לפארק – היו לנו כרטיסים לרודיאו באחת.

על הרודיאו ושאר מעללי היום, עם תמונות מגניבות, בפרק הבא…

מצרפת את האלבום בשלמותו, דפדפו – יש הערות על כל תמונה!

אלבום המצעד

פורסם במקור בפייסבוק, כאן.

השב