וגר זאב עם כבש – הברנשטיינים באים לביקור

ראשית אזהרה מנהלתית: הפוסט הזה מסכם שלושה שבועות של טיולים מטורפים, ולמרות מיטב מאמצינו לצמצם, יש מלאנתלפים תמונות. זהו.

כשהתחלנו לדבר על האופציה שההורים של עופר יגיעו לבקר באיזור ראש השנה התרגשתי מאד. יצאה לנו שנה ראשונה יחסית קלה – מצאתי עבודה בקלות ובמהירות, הבית היה טפו טפו בסדר גמור, עופר הסתדר יפה, החורף היה קל, וכבר בשנה הראשונה היה לנו ביקור מהאחיות של עופר וטיסה שלנו ארצה. עדיין, הגעגועים הביתה עושים את שלהם, ואין כמו ביקור מהארץ להפיג במקצת את הבדידות והגעגועים.

הפשלנו שרוולים למשימת תכנון החופשה. עופר ואני היינו תמימי דעים שהגיע הזמן להכין רשימה של מקומות יפים ומעניינים לראות בסביבה, שנוכל למחזר כל פעם שיש מבקרים. אז ניצלנו את ההזדמנות הזו והכנו רשימה. אח”כ עברנו וסיננו אותה לאור אילוצי הזמן והאילוצים של לאה וזאב, ובסופו של דבר היתה לנו תוכנית מצויינת לחודש ספטמבר.

לאה וזאב הגיעו בתחילת החודש, כמה ימים אחרי הברביקיו המהולל. לפני שהם הספיקו להרגע יותר מדי, סחבנו אותם להשמיד איזה סטייק. עופר טייל איתם באוניברסיטה ובאיזור העיר, והם התארגנו לגיחה הראשונה שלהם לבד – גיחה של שלושה ימים לפרני, לבקר את שריל וברי. אנחנו לא הצטרפנו כי רצינו לחסוך ימי חופש בשביל הדברים האחרים שתיכננו איתם.

ביום שישי לאה וזאב חזרו מפרני עמוסים חוויות. שריל וברי כמובן היו מקסימים, הנוף מהמם ומזג האוויר פנטסטי. הם אפילו ראו מוס צעיר! איזה מגניב. במקור תיכננו לאכול עם אמילי בשישי בערב אבל התוכניות השתנו, ובמקום זה עשינו קצת סידורים ואכלנו עם עצמנו. הסידורים כללו גיחה לסופר האוריינטלי בצפון מזרח העיר, המקום הטוב ביותר (ואולי היחיד) להשיג בו קרפיון טרי בקלגרי. לאה היתה מספיק נמרצת כדי להספיק לפרק את הקרפיונים ולפלט אותם (לא זוכרת אם בו בערב או על הבוקר).

למחרת, יום שבת, הלכנו להריטג’ פארק לפסטיבל התפוח (למי יש דז’ה וו?). היה ממש כיף – שוב מזג אוויר חמים ונעים, המוצגים היו מעניינים למרות שכבר היינו שם פעם אחת, והספקנו לראות טרקטור קיטור עתיק עובד – גם בתור מנוע לדחיסת באלות, אבל גם פשוט נוסע ברחוב. מגניב, אם כי מרעיש ומסריח משהו פחד. עוד יצא לנו לקבל הסבר מעמיק איך עובדת הממגורה, היה ממש מעניין (יש בפנים מבנה מסובך של תאי אכסון וזה די מרשים לחשוב שלפני כל כך הרבה זמן כבר הגיעו לרמת תחכום כזו). ראינו גם נפחים בונים מדף. היה מעניין. סגרנו את הטיול בארוחה במלון ההיסטורי שבפארק (היתה לא רעה). משם שמנו פעמינו הביתה ועזרתי ללאה להכין גפילטע ביש. המטרה האמיתית היתה כמובן ללמוד איך עושים בשביל הפעמים הבאות.

 

אני חייבת לתת כאן הערת ביניים ואם אני אאבד חברים בגללה – מגיע להם . תשמעו – אני מתה על גפילטע פיש. לא זה מהצנצנות (למרות שתלוי אילו צנצנות אבל נשים את זה בצד רגע) אבל גפילטע טוב, וכן, רוחמה, הוא צריך להיות קצת מתקתק וקצת מפולפל ולהיות מוגש עם חזרת חריפה כזו שפותחת סתימות ומוציאה עשן מהאוזניים. מתה על זה. לאה כבר יודעת שכל שנה אני גונבת לה אחרי פסח וראש השנה איזו קופסה-שתיים מהאפור-אפור הזה. אז עכשיו קצת יותר קשה לגנוב, והייתי חייבת ללמוד איך לדאוג לעצמי (מה שכבר עברנו עם חומוס ופיתות, תודה ששאלתם). יצא טיפה שונה, אולי בגלל שזה לא בדיוק קרפיון, אבל מספיק גפילטעי לטעמי.

ביום ראשון טיילנו קצת בדאון טאון – אי הנסיך היה עמוס בסנאים ושחפים  (כן, שחפים בקלגרי, מרחק אלפי קילומטרים מהים – מדהימות החיות האלו) ומזג האוויר היה משגע (שוב!). בערב חגגנו את השנה החדשה עם נאור וקלסי – היה כיף. מסכן נאור שטעם לראשונה בחייו גפילטע (לדעתי הוא בטראומה עד עכשיו).

 

ביום שני שמנו פעמינו לעבר הפארק הלאומי של באנף. טיילנו בג’ונסטון קריק (זוכרים אותו מהחורף? תראו כמה שהוא יפה בקיץ!) התפעמנו מהנוף והעפלנו עד למפל העליון. למעלה ישבנו לנו וכרסמנו פירות טריים, והתפעלנו מעורב ענקי שהסתובב באיזור בהבעה מזרה אימה של סוכן קג”ב. אחרי ג’ונסטון נסענו לבאנף, טיילנו קצת בעיירה הציורית והמקסימה, נהנינו מהאוויר המצויין ומהנוף באיזור השאטו, וסיימנו בארוחת פונדו בגריזלי האוס המיתולוגי.

חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. למחרת עופר וההורים שלו טסו לסאן פרנסיסקו לפגוש משפחה (אני לא יכולתי להרשות לעצמי ימי חופש נוספים בשלב זה) ומשם הברנשטיינים המשיכו לבקר את דיוויד, אח של לאה שגר בוויסקונסין. עופר שב הביתה ולאחר כמה ימים גם לאה וזאב שבו אלינו והמשכנו לבלות יחד.

ביום רביעי שלאחר מכן עופר היה עסוק בבוקר (בהוראה) ואני לקחתי יום חופש וטיילתי עם לאה וזאב. ניצלתי את ההזדמנות להשלים את פורט קלגרי, מוזיאון שמשלים את הריטג’ פארק. טיילנו גם קצת באיזור העיריה ופארק הסטמפיד. בפורט קלגרי היה מוצג אינטראקטיבי מעניין, בו שולחן בצורת מפת אלברטה היה צריך להתמלא בבאפלו קטנים צבועים. קיבלנו באפלו כל אחד וצבענו אותם בצורה פטריוטית. היה כיף

ביום חמישי חזרתי למשרד ושלושת הברנשטיינים יצאו לכבוש את קננסקיס – העיירות קוקרן ובראג קריק ואלבואו פולז היו על הכוונת. הם חזרו ברוח מרוממת ובתמונות רבות, מהן בחרתי כמה להוסיף לבלוג.

ביום שישי נסענו צפונה לדראמהלר בהרכב מלא. עופר ואני מאד קיווינו שהפעם נוכל למצות את המוזיאון שלא מיצינו בביקורים קודמים. אז חוץ ממוזיאון הדינוזאורים הנהדר, כמובן שטיילנו קצת בבדלנדס, ראינו את הנוף היפה, ההודוז והגשר התלוי מעל רד-דיר ריוור. קינחנו את היום בפאב אירי בדראמהלר, שם מלצרית חביבה ניסתה בכל כוחה למצוא עט ממותג לאוסף של זאב, וזכתה ממנו למחמאה שהיא “awesome”, לא בלי שהוא טרח להסביר לה שאסם בישראל זה שם של חברה לייצור מזון

יום שבת היה יום ההולדת שלי. בחרנו לבלות אותו בלייק לואיז היפיפה. בקיץ אפשר לעלות בשביל אותו ירדנו בטיול הקרחונים ולפוש בבית התה. לפני לייק לואיז קפצנו למוריין לייק להנות קצת מהנוף. פגשנו שם בחור אמריקאי נחמד מהדור של ההורים. הוא היה קצת מסוייג בהתחלה בגלל משהו שקשור למלחמות – איך אני אוהבת את האנשים האלו שיש להם דעה מאד מוצקה על ישראל – אבל הפשיר בעיקר כשהוא הבין שאף אחד מהנוכחים לא לחם במלחמת השחרור (או משהו בסגנון… איבדתי אותו באיזשהו שלב). משם חזרנו ללואיז, התרשמנו מהנוף ויצאנו לדרך. עשינו את המסלול – היה קשה משחשבנו שיהיה, וחוץ מעופר לכולנו היה בדיוק מספיק. בית התה היה מפוצץ אבל הצלחנו להתארגן על מקום ולהנות ממשהו ביתי לנגוס וכמובן כוס תה חמה. בית התה הזה הוא בכלל דבר מדהים – הם מעלים את כל מצרכי המזון שהם צריכים ומורידים זבל על גב סוסים בתחילת וסוף כל שבוע כשמחליפים משמרת וישנים במקום לכל אורך ה’עונה’. את הביצים, או למען האמת התרנגולות, הם מחזיקים במקום, וכל העסק מתופעל ללא חשמל בכלל, כמו לפני 200 שנה! היום היה נעים, לא חם ולא קר, ולפרקים גשם רסס ירד עלינו. סה”כ מזג אוויר סימפטי. אחרי הטיול התחלנו לנסוע לכיוון הבית, ועצרנו בבאנף לארוחה נהדרת במייפל ליף – מסעדה בסגנון צרפתי עם השפעות מקומיות, שהיתה פשוט מעולה (גם אם דורשת משכון כליה בשביל לשלם את החשבון).

 

למחרת הופתענו לגלות שבעצם הטיסה חזור היא יום מאוחר יותר ממה שזכרנו, מה שנתן לנו קצת זמן פנוי להספיק עוד טיול שרצינו לעשות, לאזור ‘טרנר וואלי’ שמדרום לעיר. נסענו לאוקוטוקס – עיירה שקרובה מאד לקלגרי מדרום – והלכנו לראות את הסלע הגדול (אוקוטוק בשפת שבט הבלאק פוט). הסלע הזה הוא אייקון מקומי ועל שמו גם קרויה מבשלת ביג רוק המקומית (שעושה יופי של בירה). מדובר על חתיכת בולדר ענקי, משהו לא נורמלי, שבעצם הגיע לפה כל הדרך מהקרחון (ניתן לקבוע זאת בגלל ההרכב של סלע הקווארץ שהוא עשוי ממנו, כמו השכבות התחתונות של רכס הרוקיז). הנקודה שממנה הוא יצא היא אי-שם מעט צפונית לג’ספר של היום והנקודה שבה הוא נחת היא בעצם הנקודה שבה הקרח כבר לא סחב אותו, וכשהקרחונים נמסו ונסוגו הסלע נותר שם. הוא לא יחיד במינו – סלעים כאלה פזורים באלברטה, מונטנה ואיידהו – אבל הוא יוצא דופן בגודלו לעומת כל האחרים.

אחרי הסלע המשכנו במורד הכביש לעיירות הבאות בדרך. היה יום ראשון שמשי ויפה. גילינו שמוזיאון תעשיית הנפט בבלק-דיאמונד שרצינו להגיע אליו סגור מסוף אוגוסט ומצאנו את עצמנו עם קצת זמן להרוג. באופן ספונטני שכזה מצאנו את עצמנו פושטים על כמה מכירות חצר (מה שקוראים פה מכירת חצר או מכירת מוסך… yard sale / garage sale). נהנינו כרגיל מהשיטוט בין המציאות המצחיקות, וגם קנינו פריט או שניים. לקראת אחר הצהריים בדקנו מסעדות מומלצות באיזור וגילינו שממש ליד נמצאת המנצחת לשנת 2012 בקטגוריות הבורגר הטוב ביותר והמסעדה הטובה ביותר בפוטהילס (כבוד!). גם ב – 2011 היא קטפה את תואר ההמבורגר הטוב ביותר. בפרובינציה שחרטה על דגלה את האנגוס לא פחות מאת הנפט, זו מחמאה לא קטנה בכלל! ניגשנו למסעדה – בניין קטן ולא פומפוזי ועליו שלט “צ’אק וואגון קפה”. צ’אק וואגון, לידיעתכם, אלו העגלות האלה של המערב, עם הקשתות והאריג שמכסה אותן. גרסה מוקטנת שלהן משמשת במירוץ הכרכרות של הסטמפיד, אם אתם זוכרים.

נאלצנו לחכות קצת בחוץ, אבל מזג האוויר היפה וההבטחה לאוכל טוב פיצו אותנו על ההמתנה, וגם כמו שזאב אמר – אם מחכים בתור, כנראה שזה באמת מקום מוצלח. לפני שנכנסנו הספקנו לקרוא הסבר שהיה תלוי במבואה והסביר שהמסעדה היא עסק משפחתי צדדי של משפחה שעוסקת בגידול בקר. הם שוחטים ומיישנים את הבשר בעצמם ובכמויות קטנות וערבים לאיכותו. כמו כן, הם מודיעים שבעונת ההמלטות יתכנו שיבושים בפעילות המסעדה (!!).

הזמנו שלושה המבורגרים וסטייק אחד. אין מה לומר, הבשר פנטסטי. עופר הגדיר את ההמבורגר כ”פואטי”, או אם לצטט אותו במדוייק – הוא טען שאפשר לכתוב שירה על ההמבורגר הזה. גם לסטייק לא חסר. היה פשוט מצויין. החסרון היחיד של המסעדה הזו הוא שהיא מגדירה את עצמה “ידידותית למשפחה” ואי אפשר להזמין שם אלכוהול. אין לי ספק שהמנה היתה שמחה לליווי של איזו בירה טובה, אבל אי אפשר לזכות בהכל. לקינוח לא התאפקנו והזמנו פאי מקומי – אחד עם תפוחים ואחד עם פירות יער (ססקטון בריז – פירות יער מקומיים, חמצמצים וסגולים כהים). שניהם היו מופלאים.

חזרנו הביתה שמחים וטובי לב והתחלנו להתרווח לנו לערב שקט, כשהטלפון שלי ציפצף התראת מייל וגילינו שיש התראה חמה-חמה על אורורה בוראליס, אורות הצפון, שאמורים לראות היטב גם מאצלנו. הירח המלא היה בעוכרינו, אבל שמיים נקיים הבטיחו סיכוי לא רע בכל זאת לראות משהו. אורורה בוראליס היא חזיון יוצא דופן, בטח לנו שבאים מהארץ, ולכן הצענו ללאה וזאב לצאת לרדוף אחריה. הם היו במצברוח מספיק נמרץ אז התעטפנו בבגדים חמים ויצאנו לנסיעה צפונה בדרך הישנה לאדמונטון שהיום היא דרך צדדית שמתפתלת בין חוות  ואינה מוארת במיוחד. לצערנו הירח שטף באור חזק את כל סביבותיו, והטמפ’ התחילו לצנוח בהתמדה, אבל בכל זאת הצלחנו לראות קצת את האורורה, גם אם חיוורת יותר בגלל האור. חזרנו הביתה מרוצים מהחוויה.

אז איך סוגרים כזו רשומה..? נהנינו מאד מהביקור, היה כיף. הגענו למסקנה שלפעמים צריך שמישהו יבוא ויוציא אותך מהשוטף כדי שתפנה זמן לטייל. אז נכון שיש אילוצי זמן ועבודה, אבל מוצאים פתרונות, ובאמת שהשנה חלבנו את מזג האוויר הנעים ומראות השלכת עד לטיפה האחרונה.

אהבתם? ספרו לי!