האלו חברים,
כן, אני לא מעדכנת את הבלוג הרבה זמן. החלטתי לכתוב פה ולספר קצת למה לא עידכנתי את הבלוג, ובכלל מה שלומנו. אבל קודם כל תמונה.
שקיעה על הרוקיז – תמונה מחלון הסלון של הבית החדש של עידן ולירז, שיש לו נוף פשוט מהמם.
אז נתחיל ממצב הבלוג -
בגדול הדבר הבא שרציתי לספר לכם עליו הוא המשך חופשת הקיץ שלנו עם דניאלה. בלי להכנס לפרטים, יש פה ניסוי מעניין לכתוב את זה ביחד, דניאלה, עופר ואני; לאור הפרשי השעות זה קורה פחות או יותר בפגישות שביניהן שבוע. קחו את מיון התמונות, השיחות המשועשעות שמעלות זכרונות, וכמובן הכתיבה – נו, זה לוקח קצת יותר זמן ממה שחשבנו, וכן, כנראה שהיינו אמורים לעשות את זה מזמן כדי שיהיה מוכן לפרסום, אבל שוין. אני מקווה שיצא שווה מספיק בשביל להיות שווה את ההמתנה.
ומה קורה בינתיים?
היה השנה חורף קשה יותר מבשנים הקודמות, סובייקטיבית. אובייקטיבית לא בדיוק, אבל נשאלת השאלה איך מודדים חורף קשה – בטמפרטורות? בכמות השלג? ברציפות הקור? בינואר היו לנו שלושה שבועות של חמימות (מעל האפס בצורה משמעותית), מי סופר את זה כשאחריהם באה נחיתה לעומק המינוס? ולמקרה שאתם תוהים מה זה “עומק”, מינוס 35 בשיא, זה עומק.
המגרש החיצוני בחווה בשלהי החורף
המרעה שלצד החווה בשלהי החורף. נוף ערבה אופייני, למעט כמות השלג הגדולה מהרגיל.
אני חושבת שמבחינתי החורף היה קצת יותר קשה כי בילינו פחות בחוץ, מכמה סיבות אישיות שלא השאירו לנו המון זמן פנוי בסופ”שים. שנה שעברה הלכנו לעשות סקי 11 פעמים (עופר 12!) ועוד טיילנו בנעלי שלג והחלקנו על הקרח וכו’. השנה הלכנו בינתיים חמש פעמים, ואוטוטו נגמרת העונה, ולעופר מחכה עכשיו תקופה עמוסה מאד בלימודים אז לא ברור כמה עוד נלך בכלל. חוץ מזה, במשך חודש שלם במצטבר היינו חולים (קודם הוא ואז אני נדבקתי) מה שכמובן מנע מאיתנו להנות מהחורף בכלל. אז היה חורף קצת מבאוס.
צינור פליטת אדים מבניין בדרך לעבודה. כשמספיק קר, האדים קופאים על הקיר.
פילוס ליד הבית, באמצע החורף
עומק השלג סביב השביל שלנו החורף. בהחלט שיא מבחינת כמות שלג.
ערימות השלג בכיכר ברחוב שמצטלב איתנו. לשם הם פינו אותו, ונכון לכתיבת שורות אלו, הוא עוד עובד על ההפשרה…
טרקטורים מפנים שלג מהרחוב. בדרך כלל יש אצלנו רק מפלסות, שדוחפות שלג הצידה מהכביש. השנה דצמבר היה מספיק מושלג שזה לא הספיק, ובינואר הגיעו טרקטורים ומשאיות להעמיס את השלג ולקחת אותו מהרחוב לפארקים, שם לא יפריע לתנועה. וטוב שכך – עוד ירד לא מעט אח”כ…
ועכשיו… אביב. האביב הקלגריאני ההפכפך המפורסם. אתמול בדיוק הדשא שלנו סיים להפשיר את ערימות הג’יפשלג שנשארו מהחורף, והבוקר היתה עליו שכבה דקה וטריה של שלג צח. כמובן שכולה נמסה עד חמש. באופן כללי עוד לא ממש מרגישים שאביב, למרות שהצצתי אחורה לפארק מחלון המטבח היום בצהריים וגיליתי שהדשא כבר מתחיל לעשות את השינוי הזה מחום צהבהב לרמזים של ירקרקות, למרות שחלק מהשלג טרם נמס.
הגישה לחניה שלנו מפשירה בנחלים קטנים שחוצבים בקרח
שלג טרי של אביב יורד על פארק הסטמפיד, זמן קצר אחרי שכל השלג הותיק נמס
מתופעות האביב הקר – הפשרה במהלך היום וקפיאה בלילה מייצרות נטיפי קרח מרהיבים על הבתים. שלנו היו קצת ג’יפה בגלל שהגג דולף צבע, אבל היו בתים שהיו להם נטיפים יפיפיים. אמה מה, לא חשבתי לצלם אותם. שוין.
אנחנו מתכוננים במרץ לליל הסדר, כפי שבטח רובכם מתכוננים. הפעם אנחנו מארחים אצלנו בבית, מה שהופך את העניין למבצע צבאי מורכב. אנחנו מזמינים הרבה אנשים, רובם לא יהודים, לרובם זה הסדר הראשון. ההגדה שהרכבנו בשנה שעברה עברה מס’ תיקונים וצולמה מחדש על מנת לשמש בסדר הזה, ובתקווה גם בסדר הבא. אולי אח”כ, אם נרגיש שהיא מושלמת, נעשה משהו קצת יותר נקי ומסודר. השנה התלבטתי שוב מה לעשות עם חד גדיא – לא מצאתי שום תרגום מוצלח ברשת ולא כל כך התחשק לי לכתוב משהו בעצמי (זה יותר קשה משנדמה). בסופו של דבר הוא מצא את עצמו בחוץ… אם למישהו יש רעיון יצירתי, ובאותה הזדמנות גם סיבה טובה לכלול את השיר הזה בהגדה בכלל, אתם מוזמנים.
מי שמכיר אותי אישית יודע שפסח הוא החג האהוב עלי בשנה, וקריאה בהגדה היא סוג של גילטי פלז’ר אצלי, בעיקר בהיותי אתאיסטית. כמובן שאני מדברת על ההגדה הקיבוצית שאני מכירה, ואפילו יותר על הגרסה העדכנית שלנו (בחיי ששמונה ימי חנוכה מוצא חן בעיני הרבה יותר משמונה ימי מילה). המוזמנים לסדר שלנו מתייחסים להזמנה כאל חוויה אנתרופולוגית, וזה די משעשע, אבל אני מאד נהנית לחלוק את התרבות שלנו איתם. אנחנו מסבירים הרבה, כולם קוראים בהגדה ושרים יחד, ובשנה שעברה – לבקשת הקהל – ארבעת הישראלים גם שרו חלק מהשירים בעברית. החלק שהכי מקשה עלי הוא ההתמודדות עם הטקסט התנ”כי באנגלית – בעברית אני מודה שאני גאה ביכולתי לקרוא אותו בצורה טובה ונכונה, בלי הטעויות הנפוצות; באנגלית אני מרגישה עילגת ויש לי בהחלט שגיאות בהקראה. אני משתדלת לא לעשות מזה עניין, כמו שאני משתדלת לא לעשות עניין מהאנגלית היומיומית שלי, שמרגישה לי תמיד “אנגלית של מהגרים” ומפריעה לי, אבל אשקר אם אומר שזה לא מטריד אותי.
בשנה שעברה נרשמו שני רגעים ששיעשעו אותי במיוחד במהלך הסדר:
הרגע הראשון היה תקרית הגפילטע: הכנתי גפילטע פיש כי אני ממש אוהבת, אבל הבאתי אותו לשולחן כשאני מסייגת ואומרת שזה מאכל שנוי במחלוקת וכו’, ואני לא אעלב אם הם לא יטעמו אפילו. אז חצי טעמו, הגיבו בחיוב, חלקם ביקשו תוספת, ואז השאר טעמו… נראה לי שכל הלא-ישראלים טעמו בסוף, רובם התלהבו ממש, אף אחד לא הבין ממה עשיתי סיפור, ושתיים מהנוכחות ביקשו מתכון :-O אכן, ימים של עדנה לגפילטע. ולמקרה שחשבתם שזו עבודה בעיניים, אני לא זוכרת אם זו היתה מרי או סוזנה, אבל מישהי שאלה אם נשאר מהגפילטע אחרי שהשמדנו את המנה העיקרית, כי בא לה עוד.
הרגע השני היה שירת אחד מי יודע, שכבר בוצעה בחבורה מעט קטנה יותר (היו מי שהיו צריכים לחתוך מוקדם). התיאוריה שלנו עם עידן ולירז שהדפיקות על השולחן הן אוניברסליות הוכחה כנכונה: ישבנו סביב השולחן, שני איראנים, ארבעה ישראלים, שני בריטים וגרמנייה אחת (או אולי אוסטרית? אני לא בטוחה). שרנו בקולי קולות את אחד מי יודע ואיך השולחן של עידן ולירז עוד עומד, נשגב מבינתי. “!!that is in heaven and here on earth” 
מעניין איך יהיה השנה.
זריחה על הדאון טאון, צולם בדרך לעבודה
אין כזה דבר, קר מדי לגלידה
שקיעה על אצטדיון מקמהון, משתקפת בשלמות בקשת השינוק. העננים המטואטאים בקו ישר מבשרים את בוא הרוח החמה.
שקיעה על הדאון טאון, בדרך הביתה מהמשרד.
זהו לבינתיים… מקווה לפרסם משהו נחמד בקרוב. עכשיו כשכתבתי את זה אני ארגיש אשמה, וזה מצויין, אחלה גורם מניע.
היי,אני אמיר
ממש כיף לראות את החוויות שלכם קראתי כל מילה ומילה
נשוי לקנדית וחיים בישראל
האשה רוצה קנדה ואני מתלבט
הייתי שמח לשמוע מה דעתך אחרי שהמחשבה על מעבר לקנדה מהדהדת יותר
היי אמיר וסליחה שלקח לי זמן להגיב, משום מה ההתראה על תגובות לא עובדת
אין תשובה פשוטה של שחור ולבן לשאלה שלך, זה תהליך לא פשוט ויש יתרונות וחסרונות לכאן ולכאן. שולחת לך מייל