סטמפיד 2013 – גיהנום או מים גבוהים

קטע מצחיק, תרגום מילולי של ביטויים, נכון? תחשבו כמה מגוחך להסביר למישהו ביטויים כמו “מה הקשר בירה נשר” או “סבבה אגוזים” ותבינו בדיוק על מה אני מדברת.

התנצלות מנהלתית מקרב לב:

תהליך הכתיבה בבלוג אצלי הוא כדלהלנצ’יק: אני מתחילה ממיון התמונות, אח”כ עוברת על התמונות שהחלטתי עליהן כדי לעשות סדר בראש, ואז יושבת לכתוב. הכתיבה היא בדרך כלל פעולה רציפה, במהלכה מדי פעם אני מציצה בתמונות. אח”כ מגיע הטיפול בתמונות שכולל את הקטנתן ולפעמים טיפולים נוספים (כגון חיתוך האלמנט המעניין, מאד רלוונטי לצילומי הרודיאו המרוחקים; או חיבור פנורמות). בסוף מגיעה “הרכבת העוגה”: הטקסט מועלה לאתר ובעקבותיו התמונות, שזוכות לכיתוב ספונטני בעת ההעלאה, אחת אחת. רק ההרכבה היא סיפור שלוקח לי בדרך כלל בין שעה לשעתיים. לפעמים אני תוהה אם זה כל כך איטי גם לבלוגרים אחרים. אם אתם בלוגרים אחרים ויש לכם תובנות לחלוק עכשיו יהיה זמן טוב

בכל מקרה… התברברתי… מה רציתי לומר?

אה, כן.

מה שלוקח הכי הרבה זמן בכל הסיפור הזה הוא מיון התמונות. וזה כמובן תלוי בכמה מיון יש למיין. למשל, אם הרבה תמונות יצאו לא משהו, אז קל למיין. אבל ככל שעובר הזמן הבעיה הזו מחמירה – יותר ויותר תמונות יוצאות דווקא די טובות, קוסאומו. ואז המיון הופך קשה מנשוא.

השנה הסטמפיד היה מאד חווייתי, ובגלל שהיו אצלנו אורחים מהארץ והיינו בחופש, חווינו הרבה יותר ממנו. מה שהותיר אותנו עם המספר הזעום (פחחח) של 2047 קבצים, וזה עוד לפני שדניאלה תרמה לי כמה תמונות משלה (תודה לאל שהיא סיננה אותן קודם ונתנה לי רק בודדות). התחלתי במיון בנובמבר, ואז ביקרנו בארץ, והנה סוף סוף סיימתי אותו. זה דרש סדר גודל של עשר שעות במצטבר למיין את זה, אני לא סגורה בדיוק על כמה כי לא תיעדתי מספיק טוב. היום בערב סוף סוף צמצמנו את התמונות של הסטמפיד השנה ל 235 קבצים, ובזה סגרתי את באסטת המיון. כן, לוקח הרבה זמן לעבד כל כך הרבה תמונות עכשיו, ולהעלות אותן עושה לי צמרמורת, אבל פאק איט, אני לא מסוגלת לחתוך יותר. כשתעברו על התמונות שנותרו תזכרו שכל אחת מהן עלתה לי בדמים (!!) או משהו דרמטי בסגנון.

אז שוב התברברתי…

בקיצור – סליחה שלקח לי הרבה מאד זמן לכתוב את זה, ואני מודיעה (קוממיות!) מראש שיש לי עוד מליון וחצי תמונות למיין מהחודשים האחרונים ואני לא ערבה לקצב הפרסום, אבל הסיבה היא מיון התמונות המתיש והאינסופי, וזהו זה.

אז בחזרה לנושא של הפוסט (כן, אחרי קרוב לשלוש מאות ושמונים מילה…):

אתם ודאי לא זוכרים כי עברו יובלות מאז, אבל בערך שבועיים לפני הסטמפיד היה לנו שטפון בעיר. אחד הדברים שנפגעו הכי קשה בשטפון (בקלגרי, אני לא מדברת כרגע על עיירות שנפגעו בשטפון) היה פארק הסטמפיד, שיושב לגדת הצטלבות הנהרות. כפי שכתבתי בפוסט קודם, התקבלה ההחלטה האמיצה לעשות הכל ולקיים את הפסטיבל. אירועים מסויימים בוטלו אך חלק הארי אכן בוצע והכניס כספים רבים לעבודות השיקום בפרט ולעיר בכלל.

הסטמפיד השנה היה הסטמפיד המאה ואחת; במקור, התמה היתה “סטמפיד 101″ והתהדרה בכל מיני משפטים שמסבירים לסטמפידאי המתחיל מאיפה קופץ הפר (101 הוא תיאור גנרי לקורס יסוד באוני’; הביטוי האנגלי המקביל ל “זה הא’ ב’ של ג’ ד’” – למשל “בוא אני אסביר לך: דייטינג 101″). בעקבות האסון התמה השתנתה ל”hell or high water” (גיהנום או מים גבוהים) החתרנית. חתרנית כי זה בכל זאת פסטיבל מאד משפחתי והל (גיהנום / עזאזל) הוא מילה גסה. כן, צחוקים.

זה השפיע על סרטון הפתיחה, על כל נאום שהוא, על אי אלו מהמופעים, על התייחסויות של הזוכים, במשתתפים הרבים שלבשו את חולצת הצדקה וכו’ וכו’. אווירת hell or high water היתה מאד נוכחת בכל רגע של הסטמפיד, וזה בזכות עצמו היה חוויה מטורפת. ד”א, בסרטון הפתיחה אליו קישרתי ברשומה על השיטפון, מופיע מנהל הפרוייקט המגניב שלי, דני, בשניה הארבעים ושתיים, כשהוא פוסע אל עבר בית שנפגע כדי לעזור לפנות אותו. גו דני! סלבריטי מקומי

אז איך היה הסטמפיד שלנו השנה?

התחלנו את הסטמפיד ביום הראשון, יום שישי בבוקר, עם המצעד. הפעם הזמנו מושבים בטריבונות, מאחר וההורים היו בביקור ולא הייתי בטוחה אם הם כן או לא יהיו בנויים להדחקות / עמידה במשך כשלוש וחצי שעות (כשאין לך מקום שמור צריך להיות שם לפני ולשמור על המקום). המושבים היו מתומחרים בצורה סבירה וההכנסות הוצהרו כקודש לצדקה, אז הרגשתי סבבה עם העניין. כשהגענו לשם, אפעס, התברר שהטריבונה הזו היא קונסטרוקציה די מפוקפקת מקרשים שאפילו לי עשתה קצת פחד גבהים. אמא שלי הסתכלה על זה ואפשר היה לשמוע אותה חושבת שאנחנו חולי נפש. אבל היא גיבורה, והיא טיפסה על זה, וראתה מצויין, וכל הכבוד לה .

במצעד השנה נוספה אפשרות להצביע למען חביב הקהל באמצעות מספרים שנשאו המציגים. באופן לא מפתיע, המציג שזכה בתואר היה התהלוכה המאד לא מאורגנת שיצגה את המתנדבים השונים וכוחות ההצלה שעמלו על הצלת אנשים ועזרה בזמן השטפון ואחריו.

חוץ מזה אפשר היה לראות בדיוק את מה שראינו שנה שעברה – מציגים רבים, שהשקיעו והגיעו מאורגנים למופת וצעדו במפגן מעורר השתאות, בעיקר לאור העובדה שהם הגיעו אלינו לקראת סוף המסלול, אחרי צעידה של כשעה בשמש הקופחת. תזמורות לכת, סוסים רתומים ורכובים, רקדנים ונגנים ועוד ועוד.

מאחר ובסופו של דבר יש לי חמישים תמונות מהמצעד, אני מצרפת כאן קישור לאלבום המצעד, ובו שאר התמונות שלא נמצאות כאן. בחרתי לשתף ממש מעט תמונות בתוך הפוסט, יש תמונות מגניבות לגמרי באלבום, אז לכו להציץ! באמת באמת!

אחרי המצעד הסתובבנו קצת בדאון טאון וספגנו את האווירה, ואת הערב בילינו בבית. במהלך הערב השתנו התוכניות שלנו באופן דרמטי כשעופר חטף נשיכה מאיווה ונאלצנו לבלות כמה שעות טובות במיון. מה שעוד השתנה הוא שתיכננו להתנדב שנינו בארוחת הבוקר שלמחרת, ומאחר ועופר היה פצוע ביד ואני הייתי מסטולה מחוסר שינה העניין הזה ירד מהפרק. במקום זאת באנו לבקר בארוחת הבוקר עם ההורים, שיראו מה זו ארוחת בוקר של סטמפיד, ושמחנו לפגוש את שבט שצמור המתוגבר שתפעל את האירוע בצורה מתוקתקת לגמרי

המשך ברשומה הבאה…