מטקות, גירסת החורף

בישראל משחקים מטקות בקיץ, על החוף.

בקנדה משחקים מטקות בחורף, על השלג.

טוב, לא באמת (אבל טרם מיציתי את הבדיחה, אם כי כל הקרדיט עליה לליזי).

יש לנו מעין צ’ק ליסט לא רשמי של פעילויות חורף שצריך לנסות. אז בינתיים כבר החלקנו על הקרח ועשינו סנושואינג (טיול נעלי שלג נשמע פחות מגניב). ברשימה עדיין נסיעה במזחלת, סקי קרוס קאנטרי, סקי דאונהיל ואולי סנובורד (כשאני אגדל ביצים כנראה). את נעלי השלג ניסינו לראשונה ביום ראשון האחרון, בטיול מודרך למתחילים שכלל גם הדרכה קצרה איך משתמשים בזה ותרגול של טכניקות חשובות (כמו איך לקום מנפילה בלי לפרוק כתף, תודו שתמיד רציתם ללמוד).

אז מה זה סנושואינג? (אני מבטיחה שהמצחיק ימשך אח”כ… אח הצניעות). קודם כל אתם יכולים לשאול את מאגר המידע הגדול, הנגיש והמפוקפק ביותר שאתם מכירים (כן, התכוונתי לויקיפדיה). אבל בגדול, נעלי שלג עובדות על עקרון די פשוט של חלוקת משקל. אתה מחבר את הנעל למשהו הרבה יותר רחב מכף הרגל שלך, וצף על השלג. כמה שאתה שוקל יותר אתה צריך נעל שלג יותר גדולה בשטחה. נעל שלג קלה עדיפה על כבדה, גם כדי לא להוסיף משקל לתמוך בו וגם כדי להקל עליך ללכת. זהו בגדול.

נעלי שלג מודרניות לא נראות כמו מטקות ולא עשויות עץ. ישנם כמה סוגים, אבל בגדול קל להבדיל בין שניים עיקריים – אלה שעשויים משטח פלסטיק, ואלה שיש להם מסגרת מתכת ועליה מתוחה מין אלונקה מיניאטורית כזו. בשני הסוגים הרגל מתיישבת על מין תושבת כזו שמתניידת ביחס לנעל, זה מאד מקל בהליכה ומאפשר לעשות תנועות של הליכה כמעט טבעית בלי לנפנף מדפי פלסטיק לכל עבר. בשני הסוגים החלק התחתון מרופד במערכת שיניים מתכתית שמאפשרת לו להנעץ בשלג דחוס וקרח (עד מידה מסויימת).

התחלנו את היום בנסיעה לכיוון חבל קננסקיס. התפעמנו מהנוף היפה ובלסנו סנדויצ’ים מעולים עד בכי.

כמה תמונות מהנסיעה, ואח”כ ממשיך הבבל”ת :-)

ההרים בקננסקיס

 

הדרך לבלאק פרינס. יום אפרפר אבל לא קר.

 

הנסיעה לבלאק פרינס. באופק, הענן הזה שרובץ בין ההרים, ככה זה נראה כשיורד שם שלג קל

 

קרוב לכניסה למסלול בלאק פרינס. שימו לב לשולי הדרך – מעניין איך המפלסת יודעת לעבור בדיוק על הקו?

 

זה לא כל כך נעים לראות כביש סגור – הכביש הזה נסגר כל שנה בחורף כי לא שווה לפנות ארבע מאות קילומטר של כביש בשביל עיירה קטנה שיש אליה גישה אחרת.

הנסיעה להרים

נפגשנו עם קבוצה קטנה ומלאת מוטיבציה במרכז מידע סטייל קק”ל, רק עם אח ודובים וזה, ועשינו סיבוב היכרות קצר שבסופו כולנו הרגשנו קצת יותר עליזים ואף אחד לא זכר איך קוראים לאף אחד אחר. משם המשכנו לנסוע לנו לעבר המסלול, שמו נסיך שחור, על שם – ניחשתם נכון, איזה נסיך.

כשהגענו לחניון, יצאנו מהרכב מלאי עזוז (למנגינת רוקי) וקיבלנו הסבר קצר על הנעליים, ואיך בוחרים נעליים לפי סוג השלג, ומתי כן ולא צריך את הזנב הארוך יותר שאפשר להוריד וכו’.

עופר וג’ולי מול שורה של נעלי שלג, לפני הטיול

 

נועלים את הנעליים. הסתבר שבזוג שלי היה אבזם פגום, ולכן עברתי לזוג אחר, בגוון יותר… אממ… מערכתי.

ג’ולי המדריכה התגלתה כטיפוס אייזן בטון, היא ממש מדריכה בסגנון שלנו, קשוחה ומצחיקה וקיבוצניקית כזו ויודעת לעשות קולות של עורבים שמבלבלים את העורבים עצמם. אחרי שרכסנו את הנעליים והצטלמנו קצת בשביל הצחוקים (וצחקנו על הנעליים שלי ושל ליזי, שהיו בצבע ירוק זית, הידוע גם בשמו חאקי-קקי, והיה כתוב עליהן אם-167 ואם-מאה ומשהו אחר, שאמנם הכוונה היא למדיום ומספר הזוג בהשכרה, אבל זה כ”כ נראה כמו ציוד שמישהו חתם עליו אצל איזה אפסנאי מנומנם בואכה מג’דל שמס, שהיינו חייבים לצחוק על זה קצת) אז אחרי שהתארגנו הגיע הקטע הלימודי.

עשינו קצת סיבובים ליד החניה, והיה תרגול של נפילה ואיך קמים ממנה נכון (כי אם עושים את מה שנראה הגיוני, תוקעים שני מוטות בקרקע ומושכים את עצמך עם הידיים, מסתבר שממש אפשר לפרוק כתף, ו-ואללה, חבל). הקטע של להפיל את עצמך סתם באמצע החיים לרצפה היה לי קצת קשה פסיכולוגית אבל אחרי שעשיתי את זה ראיתי כי טוב (כלומר, כי ממש-לא-נורא-ליפול-לתוך-מטר-של-פאודר-רך). לסיכום ההדרכה עשינו תופסת נעלי שלג (או תופסת זאבים וצבאים, או פקמן – תלוי את מי שואלים) שבסופו הרגשנו קצת יותר בטוח על הרגליים וגילינו שקשרנו טוב. ולטיול יצאנו!

אופיר ואני בודקים את חופש התנועה של הנעליים

 

שיעור נעלי שלג לפני המסלול – רגע של הפוגה

המדריכה המגניבה שלנו הראתה לנו בדרך כל מיני עקבות בשלג והסבירה על החיות שאלו העקבות שלהן, ועל העצים השונים, ותהליכי צמיחה וריקבון ביער, והראתה לנו גשרים טבעיים על הנחל שהתמוטטו ממזג האוויר (שהיה נעים מאד וממש לא קר, פצצות, וגם בלי שמש אבל בהיר בהיר), והיה ממש מעניין. חוץ מקולות של עורבים היא גם עושה יודל מאד מרשים וזה היה נורא מצחיק.

תחילת הטיול, חוצים את הנחל על גשר עץ כי הקרח לא יציב

 

עופר מרגיש בנוח בנעלי השלג הכבדות שלו

 

מטפסים בעליה המתונה, מצברוח טוב!

 

אני ועידן על רקע העמק הקסום

בשלב מסויים בטיול למדנו איך עולים במדרון (נועצים את השיניים של הנעל בזווית קלה כלפי מעלה) ואיך יורדים במדרון (כמו שהמטפלת תמיד אמרה שאסור – בריצה פרועה תוך צעקות).

הקטע של הירידה היה מצחיק לאללה. בגדול השיטה היא לרוץ את הירידה, עם העקבים מטה כדי לא ליפול קדימה. בגלל הזנב הארוך של הנעליים, התוצאה מאד ברווזית ומצחיק להסתכל על זה ומצחיק עוד יותר לעשות את זה. אחרי שג’ולי הסבירה את השיטה, היא הסבירה שיש יודל מסויים ששרים כשיורדים במדרון : גברת קטנה וזקנה עם כוס תה! כולנו צחקנו, ואז היא נתנה את יריית הפתיחה וכולנו שעטנו במדרון כמו עדר ברווזים אל האגם, מזמרים את היודל הזה במלוא גרוננו ונקרעים מצחוק. אם הסרטון לא מצחיק אתכם מספיק, אתם יכולים להוסיף את הנאום של לב אמיץ לפני, זה יסדר אתכם כבר.

מתכוננים נפשית להסתער על המדרון ובפינו יודל

מסתערים במורד הגבעה (טוב, אותנו זה הצחיק)

אחרי כשעתיים של טיול הגענו לאגם, שם עצרנו לארוחת צהריים. התיישבנו על המעילים (לפעם הבאה – להביא חתיכה קטנה של מזרון סול) ובלסנו עוד סנדויצ’ים טעימים עד בכי, וכדי שלא נבכה יותר מדי, קינחנו בלחמניות שוקולד עם שוקולד צ’יפס. האגם היה מכוסה שכבה עבה של שלג, ובאותה מידה היה יכול להיות קרחת יער, כי הוא היה יחסית קטן.

עופר בהפסקת הצהריים, חש מאד בנוח בתוך שזלונג שלג

 

כל החבורה וברקע אגם. מה, לא רואים את האגם?

יצאנו לדרך בחזרה, מלאי עזוז ואומץ של אדיוטים-שנראה-להם-שהם-עכשיו-יודעים-הכל, ובעקבותיה של ג’ולי עלינו על כל גבעת שלג וירדנו ממנה, פה ושם אוכלים קצת שלג בשביל הגיוון (אני אישית דפקתי וואחד גליצ’ה באחת הירידות הללו, ונחתתי על הפרצוף בשלג; למזלי הוא היה רך ונעים, וגם זכרתי את ההסבר איך לקום). בשלב מסויים ניצבנו מול ירידה פסיכית שמזכירה בערך את המגלשות של הכותנה בקיבוץ, אחרי איזו התמוטטות (עם העירוניים סליחה, לא מצאתי דימוי מתאים). אחד אחד ניסינו לרדת את הדבר הזה בלי להשתמש בתחת וכולנו נכשלנו כשלון חרוץ. רק אופיר סירב להסתפק בכך, רץ מהר מהר לעלות חזרה למעלה ועשה את הירידה שוב בצורה מושלמת ובלי שום החלקות. שאפו!

אמא אמא אמא אמא אמא

 

עופר משתלט על הירידה בלי פחד

היו עוד כמה נסיונות בדרך חזור לשפר את טכניקת הירידה במדרון שלנו. הטכניקה העיקרית ששיפרנו היתה טכניקת הכנסת השלג לתחת, אבל למה להיות קטנוניים. יצאנו רטובים, קפואים, מתרגלים כמה מילים מובחרות בכמה שפות שבהן אנחנו יודעים בעיקר מילים מובחרות, אבל יותר מכל – מבסוטים!!!

פנורמה של העמק הקסום

 

התגבשות טבעית יפיפיה על מחטיו של אשוח. סחתיין לעידן על התמונה המעולה.

 

כל החבורה באמצע המסלול.

 

אני וליזי מדגמנות את הלוק העונתי

 

ליזי ואני יושבות על ספסל. וכן, יוכבד, התכוונתי *על* ספסל. זה גרם לנו להבין פתאום כמה עמוק השלג, שנראה דחוס לגמרי, כאילו הוא כבר יושב על השביל ממש.

 

הנחל שחצינו – אפשר לראות את הקרח השבור, בגלל מזג האוויר החמים והנעים.

לסיכום היום המצויין חזרנו העירה ישר למסעדה נחמדה והשמדנו ארוחת ערב מוצלחת. זה כל מה שהיה צריך כדי שנירדם בעמידה בערך. אני ד”א שיחזרתי את הקסם של בר הקרח עם השוקו המקומי בחיזוק פרנג’ליקו ובייליס, עם קצת קצפת, משהו פצצות. חבל שהם מגישים את זה עם קש, בגלל זה עדיין יש לי כוויה באמצע הלשון (כן, יצאתי לגמרי חומוס… מה שמזכיר לי – אבל לא, בואו לא נלך לשם) אבל עדיין זה היה ה-דבר הנכון.

מסקנות ביניים:

1. סנושואינג זה ממש כיף! נעשה את זה שוב, בהחלט.

2. פעם הבאה באים עם תיק גדול יותר, שאפשר לקלף אליו את הבגדים, ולסחוב בו מזרון סול קטן לשבת עליו.

3. סנושואינג זה כיף! מה, אמרתי את זה כבר?

4. בינתיים אנחנו לא קונים כאלה, אבל אנחנו בהחלט מתחילים לבדוק מחירים.

פורסם במקור בפייסבוק, כאן.

השב