מונקובר הביתה דרך רוג’רס פאס

פוסט המשך לטיול עם ההורים – אפשר לקרוא כאן על הדרך לונקובר וכאן על הבילוי בונקובר גופא. אנד נאו טו דה קנקלוז’ן…

כבר לפני שהגענו מונקובר הודיעו שפותחים את כביש מס’ 1, אז ידענו שאנחנו יכולים לנסוע הביתה במסלול שתוכנן להלוך. זה מסלול קצר יותר ומאד ישים לנסיעה נינוחה בת יומיים, עם לילה אחד.

יצאנו בבוקר מונקובר אחרי ארוחת בוקר והתחלנו לנסוע מזרחה, ואז צפונה. הדרך הביתה עברה במעבר הררי אחר – לא בקרואוז נסט שבו הגענו, אלא ברוג’רס. רוג’רס הוא המעבר הקצר מבין השניים, ודרכו עובר כביש חוצה קנדה – כביש מס’ 1. עד מרחק מסויים אנחנו כבר מכירים את הכביש הזה היטב, מכל הטיולים לבאנף ולייק לואיז. הפעם ניגשנו אליו מהצד המערבי שלו, ותחילת הנסיעה באזורים החמימים יותר של בריטיש קולומביה, ודרך עיירות מקסימות ומטעי פרי נפלאים.

התחנה הגדולה הראשונה שלנו היתה בקילונה, שם עצרנו לארוחת צהריים. החום היה כבד מנשוא. קיבלנו המלצה על מסעדה ביקב, ולמרות שנאלצנו להמתין מעט בתור, אכלנו שם. הנוף היה מקסים, ובשילוב עם החום כולנו הסכמנו שיש משהו שמזכיר את הכנרת בסיטואציה, עם הטרסות של הירידה מפוריה ברקע. כמובן שמטוסי המים ועוד כמה דברים קצת קילקלו את הרושם, אבל בקטנה. האיזור של קילונה פשוט יפיפה ועופר ואני הסכמנו שחייבים לנפוש שם פעם.

המשכנו בנסיעה דרך נוף שהלך והפך הררי יותר וירוק יותר, עם כמה עצירות נחמדות פה ושם, עד שהגענו למקום בו התעתדנו לבלות את הלילה – קניון הוט ספרינגס. מדובר על אתר נופש עם מעיינות חמים, שנחשב לאחד המוצלחים יותר באזור (לפי המלצות שקיבלנו). אנחנו הזמנו שם בקתה מקסימה, שבאה מאובזרת קומפלט עם מטבח מושקע ומראה חמים ספון-עץ. האיזור כשלעצמו מקסים והתחושה היתה של לוקסוס של ממש.

התארגנו לנו על קניות בסופר כדי שנוכל לאכול משהו בבקתה ונהנינו מהאווירה השקטה. גם למחרת בבוקר העדפנו להכין לנו ארוחת בוקר עשירה בירקות ממה שנותר מהקניות ולא ללכת על הארוחה הכלולה במחיר שהיתה מורכבת בעיקר מביצים, טוסט ותפוחי אדמה. בשלב הזה של הטיול, אחרי כמה ימים עם תפריטי בוקר צפון אמריקאים אופייניים, כולנו שמחנו לטעום קצת ירק.

אחרי האוכל טיילנו קצת בתוך המתחם של כפר הנופש והלכנו לבריכות החמות לטבול. מזג האוויר היה נפלא – חמים אבל לא חם מדי, שמיים כחולים עמוקים, בלי רוח. תענוג. בילינו זמן מה בבריכות החמות וצחקנו על השלג שברקע. עופר הזכיר לי שהוא כבר ביקר במעיינות החמים בבאנף בשיא החורף ושזה עוד ברשימת ה”צריך לעשות מתישהו”. נראה… אני לא יכולה להגיד שהתלהבתי מהרעיון של לצאת בבגד ים לשלג. אם בעוד כמה חודשים אני אכתוב פה שזו המצאת המאה תוכלו לצחוק עלי.

יצאנו מקניון הוט ספרינגס קרוב לצהריים והמשכנו לנסוע. הנוף המשיך להיות הררי, ירוק וסבוך, ונקודות העצירה היו נהדרות. אכלנו צהריים זריזה בדרך והמשכנו להתקדם, בתקווה להגיע ללואיז בשעה סבירה ואולי להספיק את המפלים בג’ונסטון, אם הכביש לשם כבר פתוח.

התחנה הבאה שלנו היתה בתוך מעבר קיקינג הורס, הספירלה במסילה. זו היתה נקודה מרתקת ויצא לנו לראות שם משהו מגניב לגמרי. הסיפור הוא כזה: למרות שהמעברים הם יחסית נמוכים, עדיין יש רכס לחצות, וזו עליה די תלולה. כשהעבירו את מסילת הרכבת ברוג’רס פאס בהתחלה, היא עלתה על הרכס בקיקינג הורס וירדה מעברו השני. הרכס גדול מדי מכדי לחפור דרך כולו מנהרה, אז לא היתה ברירה. לנקודה הזו קראו “הגבעה הגדולה” והיא היתה הנקודה הכי בעייתית למעבר במסילה. המתלול אכן היה משמעותי, והרבה רכבות איבדו שליטה בירידה והיו שם הרבה מאד תאונות. כמו כן היה צריך להגביל מאד את משקל הרכבת כדי שהקטר יצליח לסחוב אותה בעליה. בקיצור, סיפור. אז מה עשו? ב – 1906 (די מדהים!) הם החלו בבנייתו של פתרון הנדסי מוצלח יותר שמטרתו להפחית את המתלול, באמצעות חפירת זוג מנהרות בצורת הספרה 8. הרכבות עוברות דרך המנהרות הללו ובעצם, כמו במחלף, מחליפות גובה בהדרגה. המסילה הספירלית נפתחה לשימוש בשנת 1909, ומשמשת עד היום. גם היום המעבר הזה נחשב לא פשוט לנהגי רכבות, אבל אפשר להעביר בו רכבות רגילות באורכן בלי תאונות.

אפשר לראות שרטוט של הספירלה בויקיפדיה: http://en.wikipedia.org/wiki/Big_Hill

אחרי שקראנו את ההסברים חיכינו עוד קצת בתקווה שתגיע רכבת, ואכן הגיעה, ולא רק זאת – הרכבת שהגיעה היתה רכבת מאד ארוכה עם הרבה קרונות ריקים, ולכן הסבלנות השתלמה לנו וזכינו לראות אותה נוסעת מול עינינו בשלושה מפלסים בו זמנית. מגניב!!

אחרי הספירלה המשכנו בנסיעה והגענו לקטע הכביש המוכר לנו. היתה תחושת הקלה מסויימת, כי משם אני כבר יודעת להעריך כמה זמן דברים לוקחים. נכנסנו לכפר לואיז לקבל מידע וגילינו שאכן אפשר להכנס לג’ונסטון, אם כי רק מהצד הזה ולא מהצד של קלגרי. לפני כל דבר אחר קפצנו ללייק מוריין להנות קצת מהנוף ולעשות עוד עצירה קטנה.

עד שיצאנו ממוריין כבר התחיל להיות קצת מאוחר יותר וכולנו היינו עייפים. החלטנו פה אחד לוותר על ג’ונסטון ולהמשיך הביתה. לא היינו בטוחים כמה נתעכב בגלל החסימה החלקית בכביש והעדפנו להתקדם. וטוב שכך, כי אכן בקנמור היה עומס סביב האיזור בו הכביש נסחף. בשלב הזה כבר התחלנו לנסוע שוב דרך איזורים שנפגעו בשיטפון ולהדהם מכוחו של הזרם ושל הסלעים שנסחפו בו. אגם הקשתות האהוב שלנו היה מאד גבוה והאי הקטן והחמוד עליו שולחן פיקניק לא נראה לעין. לא היה ספק שעוד יקח זמן מה עד שהמים ירדו לרמה אליה אנחנו רגילים.

מקנמור הביתה כבר נסענו ברצף, בכל זאת זה פחות משעה. הגענו לקלגרי עייפים ומרוצים, מוכנים להתאושש קצת לפני הפסטיבל הפסיכי שמחכה לנו עם התחלת הסטמפיד.