התחרות הראשונה שלי בקנדה

אתמול השתתפתי בתחרות הרכיבה הראשונה שלי בקנדה (יאי!) ואני כל כך נרגשת מהעניין שתצטרכו לחכות עוד טיפה להמשך הסיפור על הטיולים בקיץ :-) .

התחרות הזו היא תחרות גמר של ליגת חובבים מסויימת (יש יותר מאחת פה באיזור). מאד רציתי להספיק לצאת לתחרות אחת לפני הביקור בארץ, כי ברור לי ששלושה שבועות מחוץ לאוכף לא בדיוק יזניקו אותי קדימה, ולכן התפשרתי על מה שהיה זמין. בחורף יש פחות תחרויות מבקיץ.

ולמה אני אומרת שהתפשרתי? כי התחרות הזו היא מקטגוריה שהיא לא הקטגוריה שלי בדיוק. מה שאני מתאמנת אליו הוא הספורט שנקרא קפיצות ראווה בעברית, או showjumping באנגלית. התחרות הזו שייכת למקצוע אחר, שיש הרבה דמיון אבל גם הרבה שוני בינו לבין קפיצות ראווה. זה מקצוע שאין תחרויות שלו בארץ ונקרא באנגלית hunters, או ציידים.

אני וצ'ואי במגרש, או לפי הקריין: Giri Berenstein on Ever Ben Rom מרשים השם המלא של הילד, הא?

אני וצ’ואי במגרש, או לפי הקריין:
Giri Berenstein on Ever Ben Rom
מרשים השם המלא של הילד, הא?

קפיצות הראווה התפתחו במקור מתוך ציד, ותחרות ההאנטרס מצדיעה לקלאסיקה הזו. ישנם מקצים שונים בתחרויות האנטרס, חלקם לא כוללים קפיצות אלא רק עבודת קרקע. התחרות שמה דגש על סגנון, סגנון של הסוס ושל הרוכב. הסוס חייב לנוע בצורה מאד נכונה, לקפוץ בצורה מאד מסויימת, ובמקצים מסויימים הרוכב נקנס על הנחיה ברורה – הסוס צריך לשמור על התנועה הנכונה במינימום התערבות של הרוכב. עוד מאפיין של ההצדעה לקלאסיקה הוא כל מיני הגבלות ספציפיות שיש בהאנטרס ואין בקפיצות ראווה. למשל, המכשולים לא צבועים בצבעים שונים כמו בקפיצות, אלא מעוצבים בגוונים שקטים וטבעיים, עם מעט אלמנטים ומראה יותר.. אממ… כפרי? המכשולים לא ממוספרים. אמנם גם בקפיצות אתה צריך לזכור את המסלול, אבל אני מוצאת שזה קצת מאתגר שאין לך את האפשרות להעיף מבט בכיוון ולראות את המספר. הציוד שמותר להשתמש בו מוגבל – רוב המתגים אסורים, אסור להשתמש בשמיכת אוכף מרובעת או בכל גוון שמיכה חוץ מלבן, אסור מרטינגייל, אסור מגינים או בנדג’ים, אסור ראשיה עם אבזמים חיצוניים, אסור ואסור ואסור. רעמת הסוסים צריכה להיות קלועה לצמות בסגנון מסויים. המטרה, בדומה לדראסז’, היא לאפשר לשופטים לראות את הצוואר של הסוס בבירור ולהעריך את תנועתו הנכונה. הרוכבים צריכים להיות לבושים בצורה מסויימת. צבעים מסויימים אסורים. קסדות צבעוניות למשל אסורות. שיער ארוך חייב להיות מוסתר כולו תחת הקסדה או מגולגל לפקעת. פיו! משוגעים לגמרי.

אם זה לא ברור, אני מעדיפה קפיצות ראווה :-D ולכן אני אומרת שהתפשרתי.

אה, ועוד סיבה. בהאנטרס שופטים את התנועה הנכונה של הסוס לפי סטנדרט מסויים. צ’ואי הוא סוס קפיצות נהדר, ואני מתה עליו (לא סתם סידרתי לו נשיקה על התחת) אבל הוא לא סוס להאנטרס. התנועה שלו לא אלגנטית במיוחד גם במונחים של ג’אמפר, בין השאר בגלל הרגל האחת שלו שפשוט עקומה מלידה. אז להאנטרס, בכלל אין מה לדבר. ליסה ניסתה להסביר לי שאין לי הרבה מה לחפש בתחרויות האנטרס איתו. אח”כ היא אמרה שזו יכולה להיות חוויה לימודית טובה בשבילי, אבל שאני צריכה להבין שאנחנו לא נזכה במקום, כי צ’ואי הוא לא סוס להאנטרס. אמרתי לה שזה בסדר, אני לא מחפשת את הפרס אלא את החוויה, לשים וי על תחרות ראשונה בקנדה, ויאללה, נלך על זה.

אז הלכנו.

שלא תתייבשו יותר מדי זמן בלי תמונה - אני וצ'ואי מתחילים מקצה

שלא תתייבשו יותר מדי זמן בלי תמונה – אני וצ’ואי מתחילים מקצה

והיה די פסיכי… כמות הכסף ששופכים על זה, כמות ההכנות שזה דורש, וחוסר הפרופורציה של זה לזמן הקצר שאתה זוכה לו בזירה.

נו שוין.

זה התחיל מזה שניסיתי לעשות צמות בעצמי. קטסטרופה. זה נשמע ממש טפשי, מה הסיפור הגדול, כולה צמות. כולה משהו כמו שלושים צמות קטנות והדוקות בטירוף שחייבות להיות ישרות בדיוק וקשורות בצורה מסויימת, בעוד שהצוואר ממנו הן מבצבצות לא מעוניין במיוחד לעמוד בשקט במקום. כמובן שהעובדה שהסוס הוא פוני קטן שצריך להרים אליו ידיים גם כשעומדים על שרפרף ממש עוזרת. השותפה שלי לפנסיון הציעה לקלוע עבורי את הצמות, אבל בדקה התשעים נאלצה לבטל, ולבסוף שילמתי על קליעת הצמות למאמנת שלי (שיש לה מיומנות מעוררת השתאות בתחום. מצד שני, כמתחרה מרוששת בתחילת דרכה היא היתה קולעת צמות בתשלום על מנת לממן לעצמה תחרויות, אז אני מניחה שהיה לה הרבה מאד אימון).

צמות האנטרס של מקצוענים

צמות האנטרס של מקצוענים

אחר כך כמובן הגיעו הפינפונים. מאחר והוא מסופר, אין הרבה מה לנקות; לשמחתי הוא כהה אז לא חייבים לרחוץ אותו. בסופ”ש היתה לנו סופת שלג, אז הייתי מעדיפה לא לרחוץ את צ’ואי – זה היה נגמר בשעה ארוכה עם הפן. אז הברשתי אותו להפליא, הרצתי אותו במגרש כדי לשחרר אנרגיות ואז חפפתי את הגרביים הלבנות והיפות שלו, שיהיו יצוגיות. שיפצרנו את קשירת הצמות והתכוננו לנסיעה. אני וצ’ואי היינו בנגלה השניה של ההובלה, אז היה לנו קצת זמן לחכות באסם, ובינתיים נתתי לצ’ואי להעביר את הזמן בבילוי החביב עליו, לעיסה נמרצת של חציר. אני ועידן בינתיים ישבנו וכירסמנו לנו אחד מהכריכים המפורסמים של השצים.

אה, שכחתי! עידן!

אתם בטח תוהים למה אני ועידן ישבנו עם סנדוויץ’, ואיפה היה עופר? ובכן, הרבה פחות שערורייתי ממה שהיה יכול להיות ;-) עופר נמצא עכשיו בתקופה מאד לחוצה של הלימודים, הוא כותב את התשובות למבחן המועמדות לדוקטורט שלו, תהליך של שלושה שבועות לחוצים במיוחד במהלכם הוא אמור להפיק שלושה מאמרים אקדמיים תחת הנחיות מחמירות. לפיכך, כששקלתי את התחרות הזו, הוא אמר לי שהוא מאד בעד, אבל שאני אקח בחשבון שהוא לא יוכל להיות איתי. הייתי זקוקה לאיש קרקע בכל מקרה, ומדובר על סינג’ור לא קטן – יום שלם שבו אותו אדם צריך להיות הנער-רוץ-תביא שלי, משעת בוקר מוקדמת. טובה גדולה מאד לבקש, ממישהו שאני ארגיש בנוח גם להלחץ, להשבר או לבכות בפניו – מיד חשבתי על עידן ולירז, הם כבר ראו אותי במצבים גרועים יותר :-) ולשמחתי הרבה עידן נעתר בשמחה (למען האמת גם לירז נעתרה אבל נאלצה לבטל בגלל פציעה שהיא לא רצתה לסכן בזיהום). איזה חבר!

אז איפה הייתי… אה, חיכינו לטריילר. אז ליסה חזרה עם הטריילר והעמסנו את צ’ואי. הוא היה סופר רגוע מהעניין וגם לא הפריע לו בכלל שבחוץ היתה סופת שלג פסיכית ורוחות. הזכרתי לליסה שאני לא יודעת איפה החווה ושלא תיסע בלעדינו ורצתי פנימה לאסוף את עידן. עד שנכנסנו לאוטו והנענו, ליסה נעלמה מעבר לאופק. נו ברור. טלפון זריז הניב הוראות מאד מעורפלות ואת המסר “תסעי מהר ותתפסי אותי”. כן, בטח. ברוח, בשלג. טוב, לונג סטורי שורט, הלכנו קצת לאיבוד, הגענו קצת אחריה לחווה שבה היתה התחרות ומיד הייתי צריכה למהר, לאסוף את המספר שלי, לאכף את צ’ואי, להחליף לבגדי תחרות ולחמם, כי אוטוטו המקצה. מלחיץ!!

במגרש החימום, מקבלים הערות של הרגע האחרון. אני נותנת לרגליים להתנדנד בתקוות שווא שזה יעזור להתכווצות. פחחח...

במגרש החימום, מקבלים הערות של הרגע האחרון. אני נותנת לרגליים להתנדנד בתקוות שווא שזה יעזור להתכווצות. פחחח…

הייתי מאד תפוסה מהשיעור של הערב הקודם, ואיך שעליתי לאוכף השרירים שלי צרחו במחאה. אבל, נו, תחרות, זה לא עסק. אז העמדתי פנים שאני גיבורה וחיממתי. בינתיים הלב האיץ למקצב חסר פרופורציה. כל המתחרים (טוב, אם לדייק – כל המתחרות, לא נראה לי שראיתי שם כרומוזום Y אחד) נראו בדיוק אותו דבר. עם כל האילוצים, גם הסוסים נראו אותו דבר. הרגשתי כמו עוד אחת מהעדר, רק אחת שאין לה מושג מה היא עושה. כל ילדה בגובה מטר נראתה לי יותר רצינית ממני. היה מלחיץ. זו גם היתה הזדמנות ראשונה לנסות את המתג הפשוט שבסוף רכבנו איתו, וצ’ואי כן היה קצת אנרגטי ונרגש. הייתי בטוחה שאאבד שליטה אבל הצלחתי לשמור על איזון טוב, מגע עדין, ותוך דקה שתיים צ’ואי גלש למקצב נעים וקשר טוב.

אחרי חימום קצר, נתתי לעידן להחזיק את צ’ואי והלכנו לבדוק את המסלול. בתחרות הזו, אפשר היה להרשם לגובה אחד בלבד; בכל גובה היו שני סיבובים – אחד “חימום” ואחד “גמר”. אני, אגב, נרשמתי לגובה אחד מתחת לגבוה ביותר לתחרות – 2 רגליים ושלושה אינץ’, שזה 68.58 ס”מ. למסלול החימום לא היתה הליכת מסלול. ליסה הראתה לי את המסלול דרך החלון מהלאונג’, ועברנו על השרטוט. היא הכתיבה לי את מספר הצעדים לקומבינציות (שופטים על זה) ווידאה שאני מבינה את הסדר. המסלול בחימום היה מאד פשוט, והזירה מאד קטנה; זה לא היה מלחיץ במיוחד. זו גם היתה הנקודה בה גיליתי שהמכשולים לא ממוספרים. מה ההגיון, נבצר מבינתי.

ממתינה למקצה הראשון ומנסה להציץ מה קורה במגרש

ממתינה למקצה הראשון ומנסה להציץ מה קורה במגרש

במקצה הראשון הייתי המתחרה הרביעית; בשני הייתי אחרונה. כך או כך לא ממש יצא לי לראות אף אחד מהמתחרים האחרים, בגלל שזה אינדור ולא רואים אותו מהמסדרון שבו היינו עם הסוסים. נכנסתי למקצה הראשון, כולי מתוחה, וליסה צעקה לי איזה משהו על לעשות מעגל, ולא הבנתי מה היא רוצה, ובקיצור יצאתי למקצה כולי בלחץ ועשיתי מקצה מחריד. בגלל שצ’ואי הוא צ’ואי, הוא לא סירב שום מכשול – אפילו את זה שבאנו אליו עקום לגמרי ובמהירות של חילזון. ובגלל שאני כבר רגילה, אז לא איבדתי שיווי משקל – אבל אלו שני הדברים הטובים היחידים שאפשר לומר על המקצה.

במקצה הראשון

במקצה הראשון

במקצה הראשון

במקצה הראשון

זה מזכיר לי… כשכולם היו עסוקים בלהכין אותי נפשית לזה שאני לא אקבל מקום בתחרות האנטרס, אמרתי בצחוק לאחת הבנות שהדרך היחידה שאני חוזרת הביתה עם סרט זה אם יהיו פחות מעשרה מתחרים במקצה (יש סרטים עד מקום עשירי). כשהגענו לתחרות הסתבר שלמקצה שלנו נרשמו רק שמונה :-D נורא הצחיק אותי.

קארי אן מהחווה שלי, על צ'אבלו (שביומיום קוראים לו צ'אי)

קארי אן מהחווה שלי, על צ’אבלו (שביומיום קוראים לו צ’אי)

מריה מהחווה שלי, על מיסטר כריסטי (שביומיום קוראים לו קוקי, כלומר עוגיה, והוא פוני שודים!)

מריה מהחווה שלי, על מיסטר כריסטי (שביומיום קוראים לו קוקי, כלומר עוגיה, והוא פוני שודים!)

אז בכל מקרה, סיימנו את מקצה החימום, היה גרוע אבל ניחא, ואז אמרו לנו שמחלקים סרטים למקצה החימום ואז תהיה הליכת מסלול למקצה הגמר. המאמנת של החווה שבה התחרות התקיימה דאגה לומר לנו שהגברת שמחלקת את הסרטים היא מטעם בירצ’קליף אנרגיה, החברה שמספנסרת את ליגת החובבים הזו, ושצריך להודות לה על החסות. אז כשקיבלתי את סרט המקום השמיני שלי (דרך מעניינת לומר “היית הרוכבת הכי גרועה במקצה”) אכן הודיתי לה על כך.

ממתינה במתח בכניסה למקצה השני. בשלב הזה כבר רעדתי - קצת מהתרגשות וקצת מלחץ.

ממתינה במתח בכניסה למקצה השני. בשלב הזה כבר רעדתי – קצת מהתרגשות וקצת מלחץ.

אחר כך היתה לנו הליכה של מסלול הגמר שהיה מעט שונה, ליסה הדגישה מס’ נקודות טריקיות ויצאנו חזרה למסדרון, שם גיליתי שצ’ואי דרך על עידן המסכן (מסקנה: אסור לעבור על תמונות במצלמה תוך כדי שאתה מחזיק סוס). חיכינו וחיכינו לתורנו (כי היינו אחרונים) ובינתיים אני נלחצתי יותר ויותר מכמה נורא יהיה המקצה הבא וכמה משפיל להביא הביתה שני סרטים שבעצם אומרים שאני ממש גרועה אבל כל הכבוד שהתאמצתי. עד שעמדתי בכניסה לזירה, כבר רעדתי קצת בכל הגוף. ואז נכנסתי לזירה ועשיתי סוויץ’ מחשבתי – פשוט נטלתי מנה וירטואלית של פאקיטול, אמרתי לעצמי שאני לא הולכת לקבל שום מקום, ולפחות אני צריכה להנות מהמסלול. זרמתי חופשי, נתתי לצ’ואי ידיים רכות וחופש פעולה, ועשינו מקצה יפה למדי (גם אם לא הכי מושלם שהיה לי). יצאתי מהמגרש בתחושה מצויינת שזה היה כיף! כמו שיעור טוב. בחוץ חיכתה לי ליסה, חיוך מאוזן לאוזן, ואמרה לי שאת המקצה הזה רכבתי בהחלט טוב.

חיוך גדול על הפנים - רכבתי את זה טוב, והיה כיף! עכשיו המבול, מצידי

חיוך גדול על הפנים – רכבתי את זה טוב, והיה כיף! עכשיו המבול, מצידי

במקצה השני. הייתי הרבה יותר נינוחה.

במקצה השני. הייתי הרבה יותר נינוחה.

במקצה השני

במקצה השני

במקצה השני

במקצה השני

ואז קראו לנו לחלק פרסים והקריאו את השמות מהמקום השמיני ומעלה. כשהמקום השמיני לא היה אני, ממש שמחתי! איזה כיף לי, לא מקום אחרון. ואז הם המשיכו להקריא שמות, וכשהם הגיעו למקום הרביעי התחלתי להלחץ ולחשתי למריה (מהחווה שלי) “תגידי, את חושבת שנפסלתי ולא אמרו לי?”. לא עלה בדעתי לרגע שיתכן שקיבלתי מקום טוב יותר, אחרי כל ההכנות. ובכן… להפתעתי הרבה הייתי מקום שני, הטוב ביותר משלושתנו שבאנו מהחווה, וחוץ מהסרט הכחול של מקום שני קיבלתי צעיף ותיק קסדה עם הלוגו של בירצ’קליף. עכשיו אני בכלל מודה להם!

די, אין מצב!

די, אין מצב!

אחרי מקהלה שלמה של “OMG” ו”איך זה קרה?” ו”לא ראינו את זה בא, הא?” חזרנו לחווה, עייפים אך מרוצים. כשכתבתי בפייסבוק שאני לא יודעת להסביר מה קרה, זה אכן המצב. האנטרס נשפטת לפי סגנון; צ’ואי זז מאד יפה במקצה הזה, אבל הוא לא מרים רגליים בצורה הנחוצה לתחרות הזו, ואני מניחה שכנראה שהמתחרים האחרים היו פשוט ממש לא משהו כדי שנקבל את המקום הזה, אנא אערף? אולי הם יותר הנחו את הסוסים שלהם, בעוד שאני לא הפרעתי לצ’ואי. מה שלא יהיה, היה לי כיף לא נורמלי, ואני בהחלט אשמח לצאת מתישהו לתחרות קפיצות ראווה ולתת שואו עם צ’ואי בלי לדאוג לכל מיני שטויות כמו צמות וסגנון.

ד”א, לפרק את הצמות האלה, גם כן עונש לא נורמלי. ועכשיו צ’ואי נראה כמו בוב מארלי על הבוקר.

Could you be Loooooved, oh yeah

Could you be Loooooved, oh yeah

שורה תחתונה – ביליתי יפה, ואפשר לסכם את האירוע כיום שבו קניתי צעיף ותיק לקסדה במאתיים וחמישים דולר :-D

מחייכים וייצוגיים עם הסרט

מחייכים וייצוגיים עם הסרט

ובהערת שוליים, תזכורת לתמונה הנהדרת שדניאלה צילמה אותנו בקיץ, מתאמנים בחווה. בקיץ, בדשא, כבר התאמנו על הרבה יותר ממה שעשינו בתחרות הזו, ואני מאד אשמח להגיע מתישהו לתחרות שתתקרב למה שעשינו “בבית”.

IMG_8845

2 Responses to התחרות הראשונה שלי בקנדה

  1. מאת זאב:

    כל הכבוד את גדולה שתדעי הדברים הכי טובים בחיים קוראים במקרה וללא כוונה מיוחדת !!!
    למרות שכביכול קנית קסדה וצעיף ב – 250$ תחשבי שיכול להיות שההית יוצאת משם בלי כלום ועדין נפרדת מ -250$ !!
    אנחנו גאים בך!

  2. מאת גירי:

    בזה אתה מאה אחוז צודק!
    והאמת, שבאמת שלא ציפיתי לחזור עם שום דבר הביתה, חוץ מחוויה טובה וכיפית שתשאיר לי טעם של עוד. וקיבלתי טעם של עוד בגדול! עכשיו רק צריך לגרד כסף בשביל עוד תחרויות :-P

השב