זה עתה יצאתי מהמיטה במלון, ניגשתי ללפטופ ופתחתי וורד. השעה – 11:58 בלילה. אני לא יכולה לישון.
אני מניחה שאחרי שלוש שנים של בלוגינג, עם הזמן אני מרגישה יותר בנוח לכתוב על נושאים פחות בטוחים מהנוף היפיפה של לייק לואיז.
הסיבה שאני לא יכולה לישון היא שאני כועסת. אני רועדת מכעס, כבר קרוב לשעה. ניסיתי להרגע, בחיי שניסיתי, אבל כשנכנסתי למיטה התעצבנתי מחדש והחלטתי לנסות לשפוך את הכעס אל המקלדת, בתקווה שאצליח להרגע וללכת לישון. אני באמת חייבת לקום בשש, כדי לעשות את הפיזיותרפיה של הבוקר ולהגיע למשרד בזמן.
ולמה אני כל כך כועסת? אני כל כך כועסת, כך הבנתי לבסוף, כי אני משמשת כרגע כמטרה לבריון רשת.
בריונות היא תופעה מגעילה. איומה.
חוויתי אותה על בשרי במשך כל ילדותי. כילדה מופנמת, עם מוטוריקה גסה גרועה וחנוניות מעל ומעבר, תקועה בחברת ילדים קטנה ומצומצמת, עם אפס כישורים חברתיים, חוויתי כל צורה של בריונות. מילולית, גופנית, תשומת לב שלילית, חוסר תשומת לב, חרמות, מה לא. אני כל כך מכירה את זה. אני מכירה את זה כל כך טוב. אני זוכרת היטב חלום ילדות, שאיפה נסתרת, בו פינטזתי על עצמי כאשת קריירה מצליחה, מתעלמת מהבריון של הכיתה כשהוא נכנס להוציא את הפח מהמשרד שלי (ואין לי שמץ של חוסר כבוד לעובדי נקיון היום, אבל זו בהחלט היתה תמונה מתוקה אז).
כשהייתי ילדה, לא היה דבר כזה, סייבר-בולי. בריונים היו בעולם האמיתי, והם החטיפו לך מכות באוטובוס הצהוב, או כינו אותך בשמות גנאי, או סיפרו לכל התלמידים בבית הספר החדש שאת זו שאפשר להתעלל בה, לפני שהיתה לך הזדמנות לעשות רושם ראשוני. הם היו אלה שהתחנפת אליהם כמו מטומטמת כילדה, בתקווה שיאפשרו לך להכנס למעגל הנחשק הזה, להיות “מקובלת”. בלי להבין שהחנופה שלך והנסיון לחקות אותם נדונו לכשלון ממילא, ושאם הם משיגים משהו זה רק הלעגה נוספת שלך, רק רמיסה של שאריות כבודך העצמי תחת רגלייך את.
היום יש אפשרות להגיע רחוק יותר ולהשפיע יותר. לבי לבי עם הנוער של היום, כשבריון רשת כזה או אחר מתעלק עליך, וזה הופך להיות לינץ’ מקוון, שזה פשוט אותה בריונות מילולית ישנה וטובה, מוגברת מאות מונים. זוועה.
ביחס לזה יש לי מזל. הבריון שלי קטן. מקומי. הוא לא פה, בבלוג שלי. הוא לא בפייסבוק. הוא אפילו לא בכל הפורומים של תפוז. רק בפורום אחד. ועדיין, שנים אחרי שעזבתי את הקיבוץ, שיצאתי מהגולם שלי ופרשתי כנפיים, והצלחתי לגדול ולצמוח מהתחושה התמידית שאני הילדה הדחויה ביותר בכיתה – כנראה שהמיתר הספציפי הזה עדיין מתוח טוב טוב אצלי בלב, ושפגיעות מהסוג הזה פוגעות בי בצורה הכי עמוקה.
וכך, שוב מצאתי את עצמי שואלת היום – למה, למה אנשים כל כך רעים אחד לשני?
למה שמישהו ירצה לגרום לי להרגיש כל כך רע, שאבכה?
למה שמישהו ירצה לגרום לי להרגיש כל כך רע, שארעד מכעס שעה?
למה שמישהו ירצה לגרום לי להרגיש כל כך רע, שלא אצליח לישון?
ליבי אליך,
את שאלת ואני שואלת גם:
- האם יש אנשים שעושים רוע במכוון באופן מודע?
- האם הוא אכן התכוון שתבכי, שתרעדי ושלא תצליחי לישון?
אני בשבילי בוחרת להאמין שאין אנשים רעים, יש אנשים שרע להם, שמתוסכלים ושמתמודדים עם הדברים שאולי אם אני הייתי מתמודדת איתם גם הייתי מתנהגת באופן דומה. בוחרת להאמין כי המטען הרגשי שהם סוחבים איתם כנראה קשה עד כדי כך שהם “חולקים” אותו עם כל הבא ליד.
תודה על ההזדמנות וכל טוב!
נ.ב. אם היו שגיאות כתיב אבקש לעשות הנחה – זאת לא שפת האם שלי.
האם יש אנשים שעושים רוע במכוון באופן מודע? אני חושבת שכן, אבל אני משתדלת לצמצם את החשיפה שלי לאנשים כאלו. אני חושבת שיש יותר אנשים, כפי שכתבת, שרע להם והם מוציאים את זה על הסביבה. האם זה תירוץ? אני בכלל לא בטוחה.
האם הוא התכוון? לא נראה לי. לא נראה לי שהוא חשב כל כך רחוק – סביר שהוא היה מופתע אם היה יודע כמה נפגעתי.