ביקור בישראל, פוסט ראשון?

יומני היקר,

היום בבוקר נחתנו בישראל, אחרי טיסה ארוכה ומתישה מקלגרי. הטיסה כללה שתים עשרה שעות באמסטרדם, מה שיש בו יתרונות וחסרונות. החסרון הכי ברור הוא שאתה מת מעייפות כשאתה שם ומת מעייפות עוד יותר כשאתה נוחת. אבל מילא, זו היתה טיסה לא רעה במחיר ואמסטרדם יפה. כשחזרנו לשדה והתארגנו לעליה למטוס, כבר הרגשנו בארץ עם כל הישראלים שסביבנו.

הטיסה מאמסטרדם לישראל עברה ללא אירועים. יש בה, בתשישות קיצונית, מין איכות כזו שמאפשרת לך לישון לא רע במטוס. לפחות עד שאתה מתעורר כשכולך צפוד ותפוס ולא מצליח להרדם חזרה. ואז כמובן הקצין הראשון מפנק אותך עם קצת הולנדית בווליום גבוה מדי (מדהים כמה שהשפה הזו מזכירה לי גרמנית) וכמובן הדלקת האורות, כדי לוודא שתצא מהמטוס כשאתה נראה כמו היפי שזרקו אותו מהמיטה, ולא כמו היפי שעדיין במיטה.

אז ירדנו מהמטוס, חיכינו יובלות ליד המסוע ובסוף יצאנו החוצה. בדרך הספקנו להגיד חג שמח להרבה אנשים ולמגינת ליבנו לא לקבל תגובה… מה נסגר? :-( אפילו תודה לא מזכה ב”בבקשה” בימינו, אמרתי לעצמי. זה בסדר, נתקלתי בכמה אנשים שתיקנו את הרושם מאז (ועוד כמה שחיזקו אותו. אני מתחילה לפחד להגיד “יום טוב” למאבטחים. זה אומר שהתקנדתי?)

נסיעת המונית למודיעין היתה אירוע ראוי לציון, כי אני חושבת שהיא היתה נסיעת המונית הכי נחמדה שאי פעם היתה לי בארץ. הנהג היה נחמד, איש נעים לדבר איתו, לא נהג בצורה מפחידה, טיפל בכל המטען בעצמו, גבה מחיר הוגן לחלוטין ועשה לי יופי של חוויית נחיתה. עוד חוויה מצויינת אחרי למעלה מיממה היתה המקלחת והנחיתה הרכה למיטה אצל טל… אחחחח.

קמנו בבוקר לפינוק לא רגיל של לחמניות מחמצת ביתיות עם קוטג’! אמיתי! של תנובה! ועגבניות! ומלפפונים! עם טעם! כמה טעים! זה פשוט לא הגיוני!

בכלל היה יום מאד מספק מבחינה קולינרית – ארוחת הצהריים שמה וי על הצורך הפסיכי בחומוס טוב :-) ובערב השמדתי קרמבו מוקה בלי בושה. שערוריה.

מה עוד… התעצבנתי לגלות שכל הקטע הזה של הסלולרים לא עובד כל כך חלק כפי שציפיתי. מקווה להתפתחויות מוצלחות בתחום מחר.

ופה מגיע הקיטור האמיתי וחסר הבושה: נהגתי היום קצת ברחובות המרכז. זה היה מאד מעייף ומתיש, בעיקר מבחינה נפשית. ובאמת שאף פעם לא אהבתי לנהוג בגוש דן, אבל אני חייבת לתהות – זו אני שהתרגלתי לנהיגה רגועה ומנומסת או הנהגים פה שהפכו כולם לעצבניים ודחפניים יותר? מה שלא יהיה, היה לי קשה למצוא את מקומי על הכביש, וזה לא שאי פעם היו לי יותר מדי מרפקים מאחורי ההגה, אבל עכשיו פשוט הרגשתי שאני לא מתקדמת לשום מקום ושכל דקה במכונית היא סוג של מלחמת השרדות. מבאס מאד.

טוב, מספיק ליום אחד… הגיע הזמן ללכת לישון. מחר יום ארוך!

גירי.

נ.ב. יומן יקר, רציתי לציין שממש לא מפתיע שאני סובלת קצת מג’ט לג, בכל זאת עושה רושם שהמראתי מקלגרי בנובמבר ונחתתי בישראל באוגוסט, וזה בהחלט הפרש רציני לפצות עליו. מזג האוויר מפנק לאללה. אני יודעת שצריך גשם וזה, אבל אם יש לך קשרים במחלקת מזג האוויר, אני אשמח אם תוכל לשמר את החמימות הנעימה הזו עד העשרים ואחת לחודש.

בתודה,

ג.

השב