בדרך לוונקובר, אה-הא

אז איפה היינו?

אה, נכון, חזרנו מאל איי.

בטיסה חזרה דיברנו קצת על מה עושים עם התוכניות. בפעם האחרונה שבדקנו, כביש מס’ 1, שעליו תכננו לנסוע לונקובר עם ההורים, היה עדיין חסום לתנועה באיזור קנמור. הבעיה היתה שהחזור שלנו תוכנן בקפידה כדי להשאיר זמן לפני הסטמפיד, ולנסוע בכביש החלופי בשני הכיוונים (במקום רק חזור) יקח יום יותר. אז הגענו הביתה ומיד התיישבתי ליד המחשב לעשות טלפונים ולהפוך את המסלול שלנו. קיבלנו החלטה להקדים את הנסיעה לונקובר ביום ולצאת הלוך בכביש הדרומי יותר, שבו תיכננו לחזור, בתקווה שעד שנצא מונקובר יפתחו את כביש 1 בחזרה.

עד שסיימתי את רצף הטלפונים הפסיכי והזזתי את כל המלונות שלנו לתאריכים אחרים (ובנקודות מסויימות ביטלתי והזמנתי מלונות חלופיים) כבר כמעט עבר היום. הערב רד ונסענו לשדה התעופה לאסוף את ההורים. איזו התרגשות היתה לפגוש אותם בשדה! התגעגענו נורא. ידעתי שהם בטח מתים אחרי הטיסה אבל לא רציתי להניח להם לישון :-)

למחרת בצהריים יצאנו לדרך. כאן מן הראוי לציין שאנחנו גרים באיזור שנחשב למערב קנדה, אבל קנדה אפעס היא בכל זאת המדינה השניה בגודלה בעולם, ויש הרבה מאד מהמערב הזה. ונקובר יושבת על החוף המערבי, ובין קלגרי לונקובר יש מרחק נאה ובמרכזו רכס הרי הרוקי הקנדיים. הנסיעה הזו ארוכה למדי ורבים מעדיפים להמיר אותה בטיסה קצרה. מצד שני, הנוף מפעים, ולפחות פעם אחת שווה לחוות אותו מקרוב ולא לטוס. אגב, בפוסט הפעם המון תמונות ביחס לכמות הטקסט, אל תדאגו, הוא שם – תחזיקו מעמד! הנוף יפה :-)

אז יצאנו דרומה מקלגרי לכיוון הכביש הדרומי מבין שני הכבישים שסביר לנסוע דרכם לוונקובר. הכביש הזה – כביש מס’ 3 – חוצה את הרי הרוקיז במעבר שקרוי “מעבר קן העורב” (crow’s nest pass). כל המעברים שחוצים את הרוקיז מנצלים במידה כזו או אחרת מעברים טבעיים, כי פשוט לא סביר לעלות עד לפסגה של ממש בשביל לחצות. קרואוז נסט הוא מעבר צר יחסית, מתפתל מאד ועולה לגבהים מרשימים בנקודות מסויימות בהן הוא חוצה את הרכס. בתחילתו, יחסית, שוכנת העיירה פרני, בה יש לנו משפחה וביקרנו פעמים רבות.

יצאנו מהעיר והחלק הראשון של הנסיעה היה מנומר במחזות זוועה מהשטפון. המחזה הכי מזעזע היה העיירה היי ריבר, שנפגעה מאד קשה בשטפון, וכשנסענו שם – כמעט שבוע אחרי פרוץ האסון – עדיין ראינו אוטובוסים שקועים במים עד החלונות. עד שכולנו סיימנו להזדעזע, כבר עברנו הלאה, אז אין לי תמונה בשבילכם. אמרנו בצחוק מריר שבמקום טיול “תראו כמה קנדה יפה” זה מרגיש כמו טיול “תראו כמה קנדה הרוסה מהשטפון”. זה היה קצת מדכא, במיוחד כשמוסיפים לזה את העובדה שנסענו בערבה, שהיא החלק המשעמם (חד משמעית) של הנוף.

מי שטפון מעכירים את הנהר, בדרך דרומה

מי שטפון מעכירים את הנהר, בדרך דרומה

שאריות מהבולדרים שהנהר סחף בקרואוז נסט

שאריות מהבולדרים שהנהר סחף בקרואוז נסט

בדרך עצרנו בכמה תחנות נחמדות – הכרנו להורים חנות ווסטרן אמיתית, עם מגפי בוקרים וכל הציוד; עצרנו ליד הסכר העצום על נהר אולדמן ולקח לנו זמן להבין שהגבעה הזו מולנו היא-היא הסכר; עצרנו ליד המפולת בפרנק והתרשמנו מעוצמתה; הצטלמנו עם המשאית הגדולה בעולם בספארווד; ולבסוף הגענו לפרני, שם התאכסנו במלון קטן ונחמד ללילה ואכלנו ארוחת ערב חביבה. לצערנו שריל וברי לא היו בעיר ולא יכולנו לפגוש אותם.

שסתום הלחץ של הסכר על נהר האולדמן

שסתום הלחץ של הסכר על נהר האולדמן

הסכר של אולדמן. משמאל, הגבעה עם הכביש, זה הסכר. שאר התמונה מראה את הערוץ והעמק.

הסכר של אולדמן. משמאל, הגבעה עם הכביש, זה הסכר. שאר התמונה מראה את הערוץ והעמק.

ליד הר הצב, המפולת של פרנק ברקע

ליד הר הצב, המפולת של פרנק ברקע

לצד הדרך בקרואוז נסט פאס, רוח קרה וחזקה מפגישה את ההורים עם מזג האוויר הקנדי בצורה ישירה למדי

לצד הדרך בקרואוז נסט פאס, רוח קרה וחזקה מפגישה את ההורים עם מזג האוויר הקנדי בצורה ישירה למדי

כבשי בר ליד קרואוז נסט לייק

כבשי בר ליד קרואוז נסט לייק

המשאית הגדולה בעולם בספארווד. כמובן שאבא רצה לטפס עליה למרות שאסור. וכמובן שגם כשאמרנו לו שאסור הוא רצה לטפס עליה. מאיפשהו קיבלתי את זה.

המשאית הגדולה בעולם בספארווד. כמובן שאבא רצה לטפס עליה למרות שאסור. וכמובן שגם כשאמרנו לו שאסור הוא רצה לטפס עליה. מאיפשהו קיבלתי את זה.

קמנו בבוקר והמשכנו בנסיעה בקרואוז נסט. התחלנו את הבוקר בטיול קצר בפרני עצמה, נהנינו מהנוף ומהאווירה השקטה והכפרית, ואכלנו ארוחת בוקר נחמדה במתחם תחנת הרכבת ההיסטורית. משם יצאנו לדרך ועצרנו שוב בקרנברוק, עוד עיירה קטנה וציורית, בה נכנסנו למוזיאון רכבות מעניין, שמתעסק בשחזור של רכבות היוקרה של תחילת ימי הקו, ובעיצוב העדין שלהן. היה מרתק – אישית הכי נהניתי מההסברים על השיקום והשחזור, והעובדה שרכבות שנצבעו בצבעים צעקניים של שנות השבעים בעצם מצפינות תחתיהם תחריטי עץ מהגוני מעודנים ספוני זהב, שלא נפגעו משמעותית מההזנחה ארוכת השנים.

בוקר בפרני, מטיילים לגדת הנהר. ברקע ההרים המקיפים את היישוב ואתר הסקי הנפלא.

בוקר בפרני, מטיילים לגדת הנהר. ברקע ההרים המקיפים את היישוב ואתר הסקי הנפלא.

אבא מסביר על תנועת עננים וכיסי מזג אוויר. אני אוהבת איך שהוא מסביר דברים :-)

אבא מסביר על תנועת עננים וכיסי מזג אוויר. אני אוהבת איך שהוא מסביר דברים :-)

ארוחת בוקר במתחם התחנה בפרני

ארוחת בוקר במתחם התחנה בפרני

במוזיאון הרכבות בקרנברוק

במוזיאון הרכבות בקרנברוק

חדר אוכל של רכבת דה לוקס

חדר אוכל של רכבת דה לוקס

הדגמה של קילוף שכבות הצבע והטיפול שהעץ עובר על מנת לשקם את יופיו המקורי

הדגמה של קילוף שכבות הצבע והטיפול שהעץ עובר על מנת לשקם את יופיו המקורי

אחרי קרנברוק המשכנו לנסוע, עם מס’ עצירות קצרות בפינות חמד ירוקות לצדי הכביש, עד שהגענו לתחנת הלילה שלנו – גרנד פורקס (שהיא אולי מזלגות, אבל לא ממש גרנד). עיירה פיצית שכל כך צמודה לגבול, שהניידים עוברים בטעות לרואומינג מדי פעם. בגרנד פורקס בילינו לילה שקט, ועל הבוקר יצאנו לדרך, נחושים בדעתנו לגמוא כמה קילומטרים לפני שנעצור לארוחת בוקר. העצירה הזו הגיעה בגרינווד, כארבעים קילומטר בהמשך הכביש. גרינווד היא (עוד) עיירה קטנה ומקסימה, ועצרנו על הרחוב הראשי שלה, מיושן ומעוצב כמו בסרט, ואכלנו ארוחת בוקר בדיינר מקומי מקסים. משם המשכנו הלאה על קרואוז נסט, עם עוד כמה עצירות ביניים קצרות, עד אוסויוס.

תמונה משפחתית באחת מהעצירות, פינת חמד לצד נהר גועש

תמונה משפחתית באחת מהעצירות, פינת חמד לצד נהר גועש

באחת העצירות לצד הדרך, היער מפגין את יופיו גם קרוב לכביש

באחת העצירות לצד הדרך, היער מפגין את יופיו גם קרוב לכביש

מפלון קטן של נחל לצד הדרך

מפלון קטן של נחל לצד הדרך

נהר אחר לידו עצרנו בנקודה אחרת

נהר אחר לידו עצרנו בנקודה אחרת

מצברוח טוב בתוך כל הירוק הזה בדרך

מצברוח טוב בתוך כל הירוק הזה בדרך

שמיים מעוננים מעל לכביש בדרך לגרנד פורקס

שמיים מעוננים מעל לכביש בדרך לגרנד פורקס

מטושטש אבל מגניב - איילה באמצע גרנד פורקס

מטושטש אבל מגניב – איילה באמצע גרנד פורקס

אייל חוצה את הכביש

אייל חוצה את הכביש

משאית עצים אופיינית בדרך (עכשיו כולם לזמזם I'm a lumberjack)

משאית עצים אופיינית בדרך (עכשיו כולם לזמזם I’m a lumberjack)

חניון מקסים באחת העיירות

חניון מקסים באחת העיירות

דאון טאון גרינווד, מחוץ לדיינר בו אכלנו בוקר

דאון טאון גרינווד, מחוץ לדיינר בו אכלנו בוקר

חזית המלון ההיסטורי והדיינר בו אכלנו בבוקר. אם תלחצו, תפתח תמונה בגודל מלא.

חזית המלון ההיסטורי והדיינר בו אכלנו בבוקר. אם תלחצו, תפתח תמונה בגודל מלא.

אזהרות דובים וקוגרים בעיירה מידטאון שבדרך

אזהרות דובים וקוגרים בעיירה מידטאון שבדרך

העצים המשולבים, אורן שנבנה משני גזעים צעירים. השילוב הוא מלאכת ידם של השבטים האינדיאניים ומסמל את השלום בינם לבין תושבי המקום. זוגות צעירים בעיירה תמיד אוספים איצטרובל מהעץ הזה כסימן לזוגיות מוצלחת וארוכת ימים.

העצים המשולבים, אורן שנבנה משני גזעים צעירים. השילוב הוא מלאכת ידם של השבטים האינדיאניים ומסמל את השלום בינם לבין תושבי המקום. זוגות צעירים בעיירה תמיד אוספים איצטרובל מהעץ הזה כסימן לזוגיות מוצלחת וארוכת ימים.

אגם אוסויוס ידוע כמקום החם ביותר בקנדה. האמת שהיינו די מבושלים – לא נערכנו כראוי לחום שנפל עלינו – כשלושים וחמש מעלות – והאגם קרץ לנו מאד. באוסויוס הלכנו לטבול קצת את הרגליים באגם – שאגב, מאד מזכיר את הכנרת, גם במידת החום וגם במרקם של האבנים הקטנטנות לגדתו – ואכלנו ארוחת צהריים קלה במסעדה יוונית.

העמק של אוסויוס, מלמעלה

העמק של אוסויוס, מלמעלה

עברנו בשכונה שכל חלק ממנה נקרא על שם חיה אחרת ועוטר בפסל מרהיב של החיה. הצטלמנו עם הדישון, הוא המוס.

עברנו בשכונה שכל חלק ממנה נקרא על שם חיה אחרת ועוטר בפסל מרהיב של החיה. הצטלמנו עם הדישון, הוא המוס.

אוסויוס במבט מלמעלה

אוסויוס במבט מלמעלה

אגם אוסויוס מקרוב

אגם אוסויוס מקרוב

מרעננים את הרגליים באוסויוס

מרעננים את הרגליים באוסויוס

אבא לא מתרשם שכדאי לו למהר למים

אבא לא מתרשם שכדאי לו למהר למים

למיטיבי לכת - פנורמה של אגם אוסויוס. על מנת לראות בגודל נורמלי, לחצו על התמונה.

למיטיבי לכת – פנורמה של אגם אוסויוס. על מנת לראות בגודל נורמלי, לחצו על התמונה.

מאוסויוס יצאנו בתחושת דחיפות קלה – עוד נותר לנו מרחק מה לנסוע, והמלון ללילה הוא בונקובר. נסענו לא מעט ברצף, כשהנוף הירוק והנפלא מתחלף בחלונות והופך לנוף שטוח יותר ויותר. למעט עצירות התרעננות פה ושם, השתדלנו להמשיך קדימה. בשלב כלשהו אחר הצהריים עצרנו לכוס קפה בעיירה הדלי, שהיא (ניחשתם יפה!) עיירה קטנה וציורית על הדרך. בהדלי ראינו משהו מעניין – באמצע ההר היתה מעין קרחת בעצים, משהו שנראה כמעט כמו מסלול סקי בודד. כששאלנו הסבירו לנו שזה המסלול שדרכו העבירו את הקטרים כשהניחו את מסילת הרכבת. כן, כמו בסצינה ההיא מ”ספיריט” של דיסני. אמיתי לגמרי.

עוד נוף יפה מהדרך, אחרי אוסויוס

עוד נוף יפה מהדרך, אחרי אוסויוס

צבעים מטורפים יוצאים כשהשמש והעננים משחקים תופסת

צבעים מטורפים יוצאים כשהשמש והעננים משחקים תופסת

הקרחת שדרכה עברה הרכבת

הקרחת שדרכה עברה הרכבת

כוס סיידר חם בעמדת הרתימה (זה השם של המלון והקפה)

כוס סיידר חם בעמדת הרתימה (זה השם של המלון והקפה)

ככה עושים רוד טריפ!

ככה עושים רוד טריפ!

עוד פיסת נוף אופיינית לנסיעה... גם המשאית אופיינית, מה שדי מבאס בעליות

עוד פיסת נוף אופיינית לנסיעה… גם המשאית אופיינית, מה שדי מבאס בעליות

סנאי סקרן נמשך לאמא. כנראה שזה כשרון שלא נגמר עם חתולים וכלבים...

סנאי סקרן נמשך לאמא. כנראה שזה כשרון שלא נגמר עם חתולים וכלבים…

המשך הנסיעה לונקובר הוריד אותנו עוד ועוד בגובה – בכל זאת קלגרי נמצאת בגובה של יותר מאלף מטר מעל פני הים, וונקובר היא עיר חוף. עצי המחט התחלפו בנשירים, הירוק של הנוף התבהר ויותר שטחים פתוחים נגלו לעינינו. כשהתחלנו להתקרב לונקובר, השעה התחילה להתעכב, ועצרנו במרחק של שעה וחצי מהיעד לחטוף איזה סושי נחמד באחת מערי הלווין של ונקובר. מתודלקים בסושי חזרנו לכביש, והגענו לשמחתנו למלון, עייפים אך עייפים.

ואיך בילינו בונקובר, זה כבר בפוסט הבא :-)

2 Responses to בדרך לוונקובר, אה-הא

השב