אני לא מבין מה האינטרס שלהם לבוא פה בקור הזה

למי שהכותרת לא מזכירה לו כלום, אני שולחת דחוף צו 24, שזה צו ללכת לראות את גבעת חלפון ולחזור אח”כ.

המשפט שבכותרת – במבטא רומני כבד – חזר על עצמו פעמים מספר בסופ”ש האחרון.

וכל זאת למה?

כי יצאנו לפעילות שלג מהסוג שדורש שאלות כאלה.

אבל אני מקדימה את המאוחר.

ההרפתקה הנוכחית התחילה כשעברנו על תוכניות החורף של מרכז פעילויות הסיירות של האוניברסיטה. אחד הדברים שמשכו את תשומת ליבנו (והיה במחיר סביר) היה פעילות בניית מחסות שלג – איגלו ועוד. התלהבנו מאד, והחלטנו ללכת על האופציה שכוללת גם לינת לילה בתוך המחסות הנ”ל. עידן וליזי שמעו על הפעילות וכמובן התלהבו גם ולכן יצאנו ארבעתנו יחד.

יש אנשים שבשלב זה יגידו משהו בסגנון של: משוגעים! קר שם! שלג! אתם מזוכיסטים?
לעומתם יש אנשים שיגידו: איגלו! מגניב!

כמו שאתם מתארים לעצמכם, אנחנו שייכים לקבוצה השניה, וכך מצאנו את עצמנו בהרצאת הכנה עם מדריך מצחיק ומקסים בשם רוב, שהסביר לנו על סוגי המחסות השונים ואופן בנייתם. המחסות שהוצעו לבניה בסדנה הם: קווינזי, שוחה, מערת שלג, איגלו סקוטי ואיגלו אינואיטי.

קווינזי הוא מבנה מעוגל, דומה לאיגלו, והוא הקל ביותר לבניה. מתחילים מפינוי שלג מאיזור מסויים וערבובו. מטרת הערבוב לאחד בין שכבות השלג השונות שלהן טמפרטורות שונות ודחיסות שונה. אז זורקים את השלג המעורבב בחזרה בצורת כיפה, ומהדקים היטב. אחרי כשעה-שעתיים של המתנה, השלג מתייצב, ואז חופרים דרך פנימה ומרוקנים את תוכנה של הכיפה. מחילת הכניסה צריכה להיות נמוכה מהמשטח עליו ישנים, על מנת לשמור את האוויר הקר בחוץ, מתחת למשטח המוגבה, ולשמור בועה של אוויר חם בתוך המבנה.

מערת שלג היא אופציה מהירה ומגניבה, אבל דורשת מיקום מאד מסויים (צלע גבעה עם הרבה שלג שמייצר מרחק מהגבעה שאחריו, אבל לא מדרון עם סכנת מפולת). הרעיון הוא בגדול לחפור לתוך גוש השלג, קודם ליצירת פתח למערה, אז להרחבת המערה מבפנים. לאחר החפירה, חוצבים מס’ לבני שלג וחוסמים את חלקו העליון של פתח הכניסה, על מנת לייצר כניסה נמוכה ממשטח השינה.

שוחת שלג היא חפירה מוארכת בשלג, ועליה גג משופע שבנוי מלבני שלג. גם היא נחשבת יחסית קלה לבניה, אם כי יותר מאתגרת מהקווינזי. החסרון העקרי של השוחה (בעיני) הוא העובדה שהיא מזכירה לי יותר מכל ארון מתים, עם המבנה המוארך והצר שלה. ההגינות מחייבת שאודה שבעקרון ניתן לבנות שוחה רחבה יותר בהנתן התנאים הנכונים.

איגלו סקוטי הוא איגלו פשוט להכנה, לא אלגנטי במיוחד, שמתאים לעבודה שמורכבת בעיקר מכוח שרירים ובלי מאמץ מחשבתי. איגלו כזה בונים מלבנים מאסיביות, שנערמות במעגלים לא חופפים זו על זו, כך שנוצרת מעין פירמידת מדרגות. אחר כך משטחים את המדרגות מבפנים ומוסיפים עליהן שלג לחיזוק מבחוץ. השיטוח מבפנים – שחשוב בכל סוגי המחסות – נועד להבטיח שהחום הנוצר בפנים, שמייצר המסה קלה של חלקים במבנה, יצור זליגה של המים המומסים על הקירות עד הרצפה, ולא היקוות שלהם בנקודה מסויימת וטפטוף ממנה – נניח, ישר לתוך האוזן שלך.

ואחרון חביב, איגלו אינואיטי, שהוגדר מלכתחילה כאתגר קשה במיוחד, זה האיגלו שכולנו מכירים מתמונות. הוא בנוי מלבני שלג, אותן צריך לחצוב, אשר מונחות זו על זו ולצד זו בהתאמה מושלמת ובצורת ספירלה, עד לסגירת הכיפה עם אבן ראשה (קצת דומה לקשת, אבל בשלושה מימדים). אי התאמה בין הלבנים תמוטט את המבנה, ומכאן האתגר. כמובן שזוג אינואיטים מיומנים מרימים כזה איגלו בלי לעפעף תוך חצי שעה של עבודה, אבל רוב (המדריך) טען שבדרך כלל לוקח לקבוצות כחמש שעות להשלים איגלו כזה.

כמובן שאני ועידן הגבנו בהתלהבות האופיינית לאתגר  ההנדסי. אז מה אם אנחנו רגילים להנדסת תוכנה. בונים איגלו, מה, ברור. וישנים באיגלו. שלא תהיינה טעויות. ולא איגלו של רמאים. איגלו אמיתי, אינואיטי.

פחחח.

נפגשנו בבוקר הפעילות, עמוסי ציוד, ועלינו להר המבצר (fortress). פורטרס היה פעם אתר סקי, בשלב כלשהו נסגר ועבר ידיים, ועכשיו עובדים על פיתוחו מחדש לכדי אתר סקי מלא. בינתיים הוא משמש לקאט-סקי בלבד – סקי על שלג לא מטופל, בלי רכבלים – חתול שלג לוקח אותך במעלה. מדובר על חוויה שאמורה להיות די מדהימה, ויש להם שם פאודר עמוק ורך שאמור להיות כיף אדיר לגלוש אותו (אם כי צריך ללמוד את זה… כך אומרת השמועה, טרם ניסיתי). מה שכן, זה תענוג לא זול – שלוש מאות שבעים וחמישה דולר לאדם, ליום סקי כולל מדריך, חתול שלג וכיבוד. באיזור התחתון של פורטרס יש נקודה שבה השלג הרב שיורד שם נסחף ע”י הרוח מעבר לצוקון קטן ונערם לכדי מאסה מרשימה של שלג. שם נערכה הפעילות שלנו, ובערב זכינו להתארח בלאונג’ של פורטרס, מחסן מעוטר בשלטי דרכים ומחומם בתנור עצים.

היום התחיל עם מזג אוויר יפה, מעט שמש ומצברוח טוב. המדריך שלנו שמר על אופטימיות זהירה, כי התחזית טענה שתהיה לנו וואחד סופת שלג, אבל לא מתווכחים עם מזג אוויר יפה. התחלנו בבנייה משותפת של קווינזי, ואח”כ התחלקנו לקבוצות לפי המחסות שאנחנו רוצים לבנות, וניגשנו לעבודה מלאי עזוז. להפתעתנו הקווינזי (שאמור להיות קלי קלות!) היה עבודה פיזית לא מבוטלת, ורובנו התקלפנו מרוב השכבות במהלכה.

ארבעתנו – לירז, עידן, עופר, ואני – היינו היחידים שהחליטו לתת בראש לאיגלו האינואיטי. השאר בחרו במחסות קלים יותר לבניה, והתחלקו לקבוצות. המדריך עזר לנו לבחור מקום, הנחה אותנו לפנות משטח מעוגל בשלג ולהכין מחצבה ללבני שלג, והניח לנו לנפשנו. ניגשנו במרץ לעבודה – עופר, לירז ואני מדדנו ופינינו משטח בשביל האיגלו, ועידן חפר את השלג הרך (יחסית) על מנת להגיע לשלג הקשה והדחוס שתחתיו, ממנו ניצור לבנים. השלג הרך הזה היה די קשה, והשלג  הקשה היה במרקם של אדמה קשה. בצד השני חפרנו פחות לעומק, ופינינו משטח די גדול. לסיום נשכבנו על הקרקעית ווידאנו שיהיה לנו מספיק מקום. היינו מאד מרוצים מעצמנו וכבר דימיינו איך נבלה את הלילה בתוך האיגלו המגניב שלנו (נכון שאתם כבר רואים לאן זה הולך? אנחנו ממש לא ראינו).

אחרי שעידן יצר פינה נקיה להתחיל בחציבה, רוב הצטרף אלינו והדגים איך ליצור לבנים (ע”י יצירת לבנה גדולה מדי ועקומה והערת “טוב, הבנתם את הקטע, זה תהליך למידה). אחרי כמה לבנים שירקנו עליהן דם, הבנו שעדיף לעבור לחציבה אנכית ולא אופקית, והעבודה התחילה להתקדם בקצב מוצלח. בדרך עוד עצרנו לארוחת צהריים נהדרת והכי לא קשורה לסיטואציה – עידן ולירז הכינו שניצלים (!), פלפל קלוי, פשטידה טעימה לאללה (לא סגורה על כל הירקות שהיו בה) ופיתות (!!!), שהושלמו בעזרת מלפפונים חמוצים של בית השיטה (אח… טעם של בית!),  ותפוצ’יפס מקומי.  הרגשנו שחוץ מחומוס זו הארוחה הכי ישראלית שאפשר לאכול בהפסקה של פעילות חוץ. וכמובן, זו פעילות החוץ הכי לא ישראלית שאפשר לדמיין. אחרי האוכל הרגשנו מצד אחד קצת כבדים, מצד שני מלאי עזוז. ניסרנו (וכשאני אומרת ניסרנו אני מתכוונת בגדול כולם חוץ ממני) כמות אדירה של לבנים, בנסיון להגיע לכמות שרוב העריך שצריך (סביב השלושים) ולא הכמות שאנחנו הערכנו שצריך (סביב הארבעים, אבל מה אנחנו מבינים). רוב הציע שלא נתחיל לבנות בלעדיו, כי זה קצת טריקי, אז חיכינו לו.

מפה ולשם הגיעה שעת אחר צהריים, ורוב היה צריך להסיע למטה כמה מהמשתתפים שלא מבלים את הלילה במחסה שלג. הצטרפתי אליו כדי לחלץ את הפנסים שלנו שנשכחו ברכב, ובינתיים שלושת האחרים המשיכו לחצוב לבנים במרץ.

כשחזרנו מלמטה, רוב אמר לי שהוא תיכף מצטרף, ושנחכה לו עם הבניה. קרוב לשעה אח”כ, ואחרי שגנבו לנו את הגברים בשביל לחלץ את אחד הוואנים שנתקע בשלג, הוא סוף סוף הגיע והתחיל להדריך אותנו בהרכבה. כמה הלבנים הראשונות היו מאבק של נסיונות להבין על מה הוא מדבר, מה אנחנו עושים לא נכון, ואיך מתקדמים עם זה. במקביל, בערך כשחזרנו מההסעה התחיל לרדת שלג משמעותי, מלווה ברוח קרה ומעצבנת. את ההרכבה עשינו בתוך שלג עז וברוח חזקה, והתחלנו לקפוא. ההרכבה התקדמה לאט ואי אלו לבנים פשוט לא הסכימו להתייצב (הנבלות!) למרות נסיונות חוזרים ונשנים לייצב את המבנה. הלבנים היו מאד גדולות וכבדות, מה שאומר שתכלס רק עופר, עידן ורוב באמת הצליחו להרים אותן, ואני ולירז עזרנו בכיוון וגיזום של הלבנים.

בשעה שש וחצי לערך רוב העיר שהוא מודאג שלא תהיינה לנו מספיק לבנים. למקרה שאתם תוהים, לוקח די הרבה זמן לחצוב לבנים, השלג הלך ותפס צורה של סופת שלג רצינית, האור התחיל להתמעט (אי אפשר היה לראות את השמש ממילא) ונהיה די קר. רוב הניח לנו להמשיך בעבודה והלך להתייעץ עם קרטר, המדריך השני. רבע שעה אח”כ הוא חזר ושיכנע אותנו להניח למבצע ולהתמקם באיגלו הסקוטי שנשאר מהפעילות הקודמת, שהוא וקרטר תכננו לישון בו, והם ישנו בוואנים במקום. לטענתו האיגלו הנ”ל יהיה מעט צפוף לארבעה, מאחר ותוכנן לשלושה, אבל שאם נתכרבל כולנו נצליח להכנס. כהגדרתו (ההגיונית), המטרה היא לכייף, ואם כבר יש סופת שלג מלאה סביבנו וקר לנו ואנחנו מבואסים, זה כבר לא כיף.

 

מדוכדכים וקפואים, הסכמנו לוותר על חלום האיגלו, והתחלנו להתארגן להעביר את החפצים לאיגלו הנ”ל. ליזי ואני כבר היינו קפואות ונדכאות למדי, ואישית אני ממש שמחתי שרוב בא ואמר לנו להפסיק, אחרת היינו מתאמצים להמשיך, ולא ידעתי כמה עוד אחזיק מעמד. בשלב בו הפסקנו היו לנו שתי קומות מתוך בערך ארבע נחוצות של לבני שלג, וזה בלי לחשבן חציבת מנהרה לכניסה.

ירדנו אל הלאונג’, בו כבר נאספו כל שאר המשתתפים ועסקו במרץ בהפשרה, התחממות והכנת ארוחת ערב – איש איש וארוחתו. מצאנו לנו מקום והתחלנו להתחמם ולהתקלף מהכפפות והכובעים. ארוחת הערב שלנו היתה די שווה – התחלנו עם מרק תירס ועוף עם נטיפי ביצים (הוכן מראש ורק חומם במקום) שחימם אותנו ושיפר את מצב הרוח ללא הכר. המשכנו עם ירקות לנשנוש, שיפודי ירקות, נקניקיות עוף עם תפוחים ושיפודי אנטריקוט שרויים ביין אדום. את כל זאת ליוינו בבירה טובה (ולימונדה אלכוהולית לעידן). סביב השולחן התנהלו שיחות שונות ומצב הרוח הכללי היה חיובי.

בשלב כלשהו הלאונג’ התחיל להתרוקן, ורוב עבר לשבת לידנו עם הגמבו שלו. לירז ואני ניסינו להבין ממנו איפה טעינו עם האיגלו, והוא אמר שדווקא עשינו עבודה טובה, והלבנים שלנו היו מאד אחידות ואיכותיות, ושבעצם כשהם בונים איגלו בחמש שעות עובדים על זה בין עשרה לחמישה עשר איש, כך שלא כ”כ מוזר שלא הצלחנו. אני לא בטוחה שהוא לא אמר את זה סתם כדי לשפר את הרגשתנו, בכל זאת האינואיטים בונים את זה בכלום זמן וזה, אבל וואטאבר. לפעמים אתה רוצה להאמין בבולשיט שמוכרים לך, כי הוא קצת מנחם. אח”כ השיחה התגלגלה לדיבורים על מפולות שלג, מה שהיה לי לא נעים במיוחד וגרם לי לתהות אם אחלום על מפולות שלג בלילה (ספויילר – לא חלמתי עליהן). שמענו כמה סיפורי זוועה על מפולות וכמה חשוב להכיר את השטח ולא להתעלם מסימני אזהרה. אחד הסיפורים המזעזעים ששמענו היה על שני צעירים שיצאו לעשות סקי בשטח, והשאירו את מתקני האיתור שלהם ברכב כי “הם לא יתקרבו לאיזור של התראת המפולות”. ידיד של רוב שעובד ברשות הפארקים הקנדיים פגש אותם בבוקר וניסה לשכנע אותם לקחת את מתקני האיתור בכל מקרה, ואפילו הוסיף בציניות (לאור ההתעקשות שלהם ש”בשביל מה”): “כדי שנוכל לאתר את הגופות שלכם”. הם נקברו במפולת שלג ואחרי שעות ארוכות של חיפושים חולצו גופותיהם. במרחק בו היו, אם היה להם מתקן איתור, הם היו קרוב לוודאי מחולצים בחיים. בררר. סיפור זוועה אחר היה של זוג בירח דבש שיצאו לחופשת סקי יחד, הקימו מחסה שלג, לא דאגו לאוורור נאות, ונחנקו למוות בלילה. אני מודה שכשזחלתי למחסה שלנו התיאור הזה רדף אותי.

כשהערב התחיל להתאחר, שני הגברים האמיצים שלנו החליטו להיות ג’נטלמנים לאללה, והציעו לסדר את האיגלו לשינה ושאנחנו נבוא אח”כ לישון. ועל כך נאמר שיקפוץ השיוויון – קפצתי על ההצעה. הייתי מאד עייפה והיה לי קר, והמחשבה על היציאה מהלאונג’ לקור לא עשתה לי שום טיפה של חשק.

השינה באיגלו דומה לשינה באוהל, אבל עם תוספת בידוד. לוקחים שק”ש שמתאים לחורף הקנדי (חם במיוחד). מניחים אותו על מזרון שטח רגיל (כמו מזרון יוגה) וביניהם מזרון תרמי עם אוויר (דומה למזרון שטח, מוסיף בידוד). את כל העסק דוחפים בתוך ביווי שק – מעין שק מניילון עבה ואטום למים, שאמור לפתור את בעיית חלחול המים מהשלג שנמס מחום הגוף. התוצאה עוד יותר מגבילה משק”ש רגיל, ונראית כמו גולם של פרפר בגדול.

האיגלו שלנו אולי תוכנן לשלושה אנשים, אבל כנראה שלא גדולים במיוחד; אולי המדריכים קראו לו “איגלו סקוטי” אבל אני חושבת שהשם המתאים יותר הוא “קופסת סרדינים”. נאלצנו להשתחל לתוך השקים אחד אחד, ודי לשכב חלקית אחד על השני תוך כדי התארגנות. אחרי שסיימנו להתארגן, שכבנו ממש צפופים – לפחות היה חמים יחסית. את התרמילים השלכנו לפי ההוראות לפיר הכניסה, על מנת לשפר את הבידוד; האת לחילוץ עצמי, למקרי חירום, נשען על הקיר ליד הנעליים. אחרי כמה גיחוכים ובדיחות על טיבו של האיגלו שלנו (שנראה מכוער ומחופף מבפנים, וגם לא היה מוחלק – מה שגרם לנו לתהות האם אכן יזלגו לנו מים לאוזניים בלילה) הלכנו לישון, והצלחנו להתמיד בכך בצורה לא רעה (כלומר, אני אישית התעוררתי רק איזה שש שבע פעמים בלילה, והצלחתי בין לבין לישון לא רע במשך כמעט שבע שעות). עופר ישן הכי קרוב לכניסה וחווה שתי כמעט-נפילות לתוך הפיר. כשלעצמו זה לא נורא, אבל כשאתה חנוט בתוך הקוקון המזורגג הזה ולא יכול לשלוח את הידיים החוצה ולמנוע את נפילתך, זה די מפחיד.

נקודת היציאה מהשק היתה הנקודה שבה הגעתי סופית למסקנה שאם אני לא הולכת לשירותים יש מצב שאני אשתין בשק”ש. המחשבה על להחלץ מהגולם שלי ולצאת לקור הזה ביעתה אותי, אז ממש חיכיתי עד סף פיצוץ, וכמובן שהצטערתי על זה אח”כ. מאחר ועופר שכב בדרכי על הכניסה נאלצתי להעיר אותו (מסכן!) ולהיעזר בו על מנת לצאת מהשק”ש ולהכנס לבגדים החיצוניים (ישנו לבושים בשכבה התחתונה התרמית). הנעליים קפאו בלילה – שלי פחות, של עופר ממש – למידה כזו שהוא לא היה יכול לשרוך אח”כ את השרוכים, שהתקשו לכדי מקלות קטנים ועקשניים. ההתלבשות היתה די מזעזעת, ועוד ניסיתי לא להעיר את עידן וליזי המסכנים, שלא חטאו במאום. בין לבין השלפוחית שלי ניסתה להגיד לי משהו (יש מצב שזה היה בשפה שלא ראוי לחזור עליה בבלוג) וזה היה מצחיק לא פחות משזה היה לא נוח. לבסוף הצלחתי להשתחל החוצה מעבר למחילה והצצתי אל העולם שבחוץ.

הסופה השתוללה בלילה וריככה את פני השטח החפורים של האיזור בו בנינו לכדי דיונה לבנה ונוצצת של שלג טרי. האור החלש של טרום שחר הסתנן בקושי דרך מטחים של שלג וקרח שעפו ברוח חזקה. והיה ממש קר! במחסה שלנו לא שמענו את הרוח המשתוללת, ולא הרגשנו את הטמפ’ שצנחה לכיוון מינוס עשר (לפני אפקט רוח) או את שניים עשר הסנטימטרים של שלג טרי שירדו. פייר, הופתעתי.

המשך הבוקר היה מוזר. אחרי השירותים, החלטתי לנסות את מזלי בלאונג’. הותרינו מראש שאסור לנו להיות שם כשמגיעים גולשי הקאט סקי בבוקר (טוב, הם משלמים מספיק בשביל לקבל את המחסן החמים לעצמם) אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה של לחזור לאיגלו דרך הסופה הזו ולנסות להשתחל חזרה לתוך השק הלא נוח על מנת לדוג עוד איזו שעה של שינה לא מוצלחת במיוחד. קיויתי שמאונטיין מל – הבחור ה”צעיר” שאחראי על המקום – יוקסם מעיני הירוקות וירשה לי להשאר שם קצת, ליד האח.

עיניים או לא עיניים, מל הזמין אותי פנימה, הציע לי קפה ומקום להתחמם ואפילו אחז את ידיי הקרות בין ידיו הקמוטות כשהוא צוחק דרך שן יחידה ומזמין אותי להשאר שם לזמן מה. לאחר כמה דקות, בשבע ורבע, עופר הצטרף אלי – מסתבר שגם הוא כבר החליט לקום ולשירותים ולא רצה לחזור לאיגלו – וניסינו להפשיר את השרוכים שלו למידת שימושיות. מל חיבר את האייפון שלו לרמקולים ושמענו ג’ז וקלאסי, ושוחחנו על סקי. גם לו היו סיפורים על מפולות וקור, אבל שלו היו פחות מזעזעים ויותר מצחיקים, כמו הפעם שהוא יצא להרים לעשות סקי וקמפינג, קבר את הציוד שלו בשלג וחזר אחרי יומיים מהקמפינג, ונאלץ להלחם שעה ארוכה במגפי הסקי כדי לתחוב אליהם את רגליו.

בסביבות רבע לשמונה מל סילק אותנו בעדינות מהלאונג’ (הודיע לנו שהחבר’ה בדרך, ושהוא ישמח לארח אותנו שוב בתשע וחצי כשהם יצאו לגבעה) וחזרנו לאיגלו. קיווינו שיותר אנשים יקומו כבר. הערנו את עידן ולירז והתחלנו להתקפל. בינתיים באמת התחילו להתעורר אנשים שונים, וכולנו הסכמנו שאנחנו מוותרים על כל המשך פעילות (היו אופציות של להמשיך את האיגלו או לעשות טיול סנושואינג) ורוצים לעוף משם. הסופה רק החמירה – רוחות חזקות יותר, שלג כבד יותר מעורב בקרח וטמפ’ שהמשיכה לצנוח לעבר מינוס שלוש עשרה – ולכולנו היה ברור שכדאי לצאת משם, ויפה שעה אחת קודם.

לקח זמן מה להתקפל ולסחוב את הציוד את המרחק הקצר מעבר לגבעה ואל הטריילר דרך הסופה. בסופו של דבר הצטופפנו בוואן, רועדים ושפלי רוח, וקיווינו להגיע הביתה מהר. כמובן שאחד הוואנים היה חייב להתקע עוד פעם אחת בדרך בשלג, אבל כשהגענו לתחתית ההר, השלג היה מעט פחות כבד, והצלחנו בעבודת צוות לנקות את הרכב ולהעמיס אותו בזריזות, ויצאנו לדרך חזרה לקלגרי. נישנשנו כמה אגוזים ופירות יבשים בבוקר, אז הצלחנו “לסחוב” את הנסיעה יחסית בקלות. תנאי הכביש היו לא קלים – הסופה עקבה אחרינו, גם אם בעוצמה נמוכה יותר, כל הדרך העירה. עצרנו במסעדה מצויינת שאף פעם אין בה מקום – חוץ מבבוקר בסופ”ש – והשמדנו ארוחת בוהוריים מוצלחת (כבר היה שתיים עשרה). משם מיהרנו לאוניברסיטה להחזיר ציוד, החזרנו את עידן ולירז הביתה – וגנבתי מהם את התמונות בשביל הפוסט הזה – וחזרנו הביתה בעצמנו. מקלחת חמה וארוכה השלימה את הפיצוי הנדרש אחרי כל הקור הזה.

בשורה התחתונה – היתה פעילות מגניבה טילים, למרות הסופה (והיה מאד מגניב לדעת שהיתה סופה בלילה ובכלל לא שמנו לב). יצאנו משם עם תזכורת טובה לכמה קר יכול להיות בחורף, וכמה אתה תלוי באמצעי חימום על מנת לשרוד.

במשפט אחד – דיונות חול או דיונות שלג – גבעת חלפון עדיין אינה עונה!