אנדורה – הסקי האירופאי הראשון שלנו

תוך כדי הביקור בישראל, קפצנו לכמה ימים לאנדורה לחופשת סקי.

אתם לא הראשונים ששואלים, אז כן, יש לנו הרבה סקי בבית, לא, לא ירדנו מהפסים, כן, יש בזה הגיון.

פנורמה של אחת מפינות החמד בגרנד ואלירה

פנורמה של אחת מפינות החמד בגרנד ואלירה. תקליקו, שווה לראות אותה בגודל מלא!

העניין הוא כזה – אם אנחנו באים לבקר בארץ, זו בדרך כלל חופשה ארוכה; היא בדרך כלל באה על חשבון כל תכנית חופשה אחרת באותה שנה, פחות או יותר; ובדרך כלל אנחנו מתרוצצים כמו ג’וקים שהדליקו להם את האור בשביל לפגוש כמה שיותר אנשים ויוצאים מהחופשה סחוטים לגמרי. אז החלטנו שאנחנו צריכים חופשה מהחופשה. בהתחלה חשבנו שניקח עוד כמה ימים כשנחזור לקנדה, אבל עופר העיר בהגיון שקשה לערער עליו שאם ניקח כמה ימים כשנחזור הביתה סביר שנעביר אותם בכביסות וסידורים. לפיכך עברנו לתוכנית ב’ – לעצור באירופה בדרך הביתה. רק כשהתברר שיותר זול לטוס בחבילה הלוך ושוב מישראל במקום לטוס ‘מולטי-סיטי’, החלטנו לעשות את הקפיצה הזו. בעצם היו כמה מועמדות לטיולון אירופה ואני מודה (באשמה) שכשדיברנו על אירופה בחורף שאלתי את עופר בקול קטן: “סקי?”. אחרי שגמרנו לצחוק על עצמנו, החלטנו שהגיע הזמן לבדוק על מה עידן ולירז מדברים כשהם משתפכים על חוויית הסקי באירופה וטסנו לנו.

מצד שני, סוכנויות הנסיעות הזהירו שהיתכנות שלג ראוי לגלישה בשלב כזה של עונה, בחורף אל-ניניו שכזה, בעייתית. היינו צריכים לחשוב על מקום בו נוכל לעשות גם דברים אחרים אם לא יהיה מספיק שלג. אחרי בחינת מספר אפשרויות באלפים, וההבנה שבלי שלג הן די מאבדות אטרקטיביות, החלטנו להמר על אנדורה.

הדרך מברצלונה לאנדורה יפה, אם כי היה קצת מלחיץ לראות שאין שום שלג בסביבה

הדרך מברצלונה לאנדורה יפה, אם כי היה קצת מלחיץ לראות שאין שום שלג בסביבה

בדרך לאנדורה

בדרך לאנדורה

בדרך לאנדורה

בדרך לאנדורה

אנדורה היא מדינה קטנה שנראית כמו חצ’קון על הגבול של צרפת וספרד (מה? לא לכתוב חצ’קון? אבל יש בה הרים עם פסגות מושלגות, זה מוצלח יותר מנמש! והיא קטנה מדי להיות פלולה. אז חצ’קון וזהו.). חיים בה כשבעים אלף איש (טיהי) מתוכם בערך שליש אנדורים מלידה. לפי ויקיפדיה, כשמונים אחוז מהתל”ג מגיע מתיירות; לא פלא שהם היו באטרף מהאל ניניו הזה, ופתחו את האתר למרות שחלק לא מבוטל מהשלג שלהם בעצם היה שכבת קרח דקה מעורבבת בבוץ וממנה מזדקרים עשבים.

כשעופר הזמין את החופשה, הוא הבטיח לסוכנות שאנחנו יודעים לעשות סקי, וכנראה משום כך מצאנו את עצמנו במיקום בו מצאנו את עצמנו. אני מבסוטה לאללה מהעניין, ותיכף אסביר למה.

עוד מספרד - הפעם בדרך חזור

עוד מספרד – הפעם בדרך חזור

באנדורה עצמה כבר היה קצת שלג גם בהלוך, אבל התמונה הזו היא דווקא מהחזור, שהיה לבן יותר

באנדורה עצמה כבר היה קצת שלג גם בהלוך, אבל התמונה הזו היא דווקא מהחזור, שהיה לבן יותר

בית חווה ציורי באנדורה

בית חווה ציורי באנדורה

אתר הסקי אליו הגענו נקרא גרנד ואלירה. למעשה, גרנד ואלירה הוא שרשרת של חמישה אזורי סקי שמחוברים ביניהם ברכבלים ופעם היו אתרים עצמאיים. ישנם מסלולים רבים ומגוונים וסימון הקושי הוא באופן כללי מאד זהיר – רוב המסלולים שמסומנים שם ככחול (בינוני) היו מסומנים אצלנו בירוק (מתחילים). המעבר בין אזור לאזור הוא במסלולים אדומים בדרך כלל, מה שעשוי להקשות על גולשים מתחילים לעבור בין אזורים.

אנחנו התאכסנו בעיירה שבסוף הדרך, כמעט בצרפת, ושמה פאס דה לה קאסה. על מנת להגיע לשאר האזורים מפאס דה לה קאסה, צריך לעלות ברכבל באורך בינוני, ולגלוש לצד השני של הרכס, ומשם ממשיכים הלאה לאזורים האחרים. כשחוזרים, כלומר במסלול האחרון בכל יום, כשאתה כבר מתחיל להתעייף, צריך לרדת את אותו מרחק חזרה. זה מסלול לא נורא ארוך אבל בהחלט לא קצר והוא אדום (בינוני-קשה), מה שהצריך תכנון של הזמן שלנו ככה שנגיע אליו לא עייפים מדי – הרי כשגולשים עייפים מגיעים מהר מדי למיטה (סטוגודוש!).

בכניסה לעיירה פאס דה לה קאסה

בכניסה לעיירה פאס דה לה קאסה

אז החיסרון הגדול של פאס דה לה קאסה מבחינתנו היה הדרך הביתה. עוד חסרון שלה היה שהיא הייתה רוב הזמן שרויה בתוך ענן של שלג מלאכותי מהתותחים ושלג אמיתי שהתחיל לרדת ביום הראשון שגלשנו אחר הצהריים. זה יצא תזמון מושלם – היה לנו יום בו יכולנו להתרשם מכך שהשלג מגעיל, להחליט שנהנים בכל זאת, ואז סוף סוף הגיע השלג הראשון מאז נובמבר ושיפר את התנאים בסדרי גודל. באופן מצער, זה אומר שאת שני הימים היותר משמעותיים שלנו בילינו רובם ככולם טבולים לחלוטין בתוך שלג וערפל וענן ובלי יותר מדי תנאי ראות, אבל כבר יצא לנו לגלוש בראות גרועה בבית ואנחנו מסתדרים עם זה כשצריך. מה שכן, כשהראות השתפרה, זה בהחלט היה מוצלח, כי סוף סוף אפשר היה לתכנן מסלול גלישה במקום לגלות בריל-טיים מה שלג ומה קרח דרך הרגליים. מבחינת מזג אוויר, אגב, כל השהות שלנו התאפיינה בטמפ’ שנעו סביב האפס וביום הכי קר צנחו לאזור המינוס עשר בלחץ. אצלנו קוראים לזה חמים ונעים.

היתרון של פאס דה לה קאסה, חוץ מזה שירד אחלה שלג אצלנו, הוא שהיא עיירה מקסימה להסתובב בה ונראתה יותר מוצלחת מהבחינה הזו מאשר רוב המקומות האחרים. היו בה הרבה מסעדות וחנויות, מקומות לחגוג בלילה אם אתם בעניין (איזה זוג מבורגן וזקן אנחנו… להגנתנו יאמר שעופר היה מצונן רצח בווירוס שזכה לשם החיבה “וירוס החתונה” בשלב זה) ונוף ציורי. מצד שני, היא הייתה פצפונת, הכול במרחק הליכה – וגם הרכבל במרחק הליכה מהמלון, בו היו לוקרים נוחים וחדר התארגנות לסקי. בהחלט שיפור ביחס לנסיעה להרים מאצלנו והחלפת נעליים קפואות ברכב במינוס שבע עשרה.

אחד הרכבלים כפי שנראה מתוך אחת המסעדות הקרובות לגבעה

אחד הרכבלים כפי שנראה מתוך אחת המסעדות הקרובות לגבעה

הנוף מחלון חדר המלון שלנו

הנוף מחלון חדר המלון שלנו – בנוהל, קליק יפתח תמונה בגודל מלא בלשונית חדשה

מכונית שנקברה בדאמפ השלג הגדול. אני לא מרחמת על מי שהיה צריך לחפור אותה. למקרה שאתם תוהים לגבי הצורה המוזרה, יש לה סקי בוקס על הגג.

מכונית שנקברה בדאמפ השלג הגדול. אני לא מרחמת על מי שהיה צריך לחפור אותה. למקרה שאתם תוהים לגבי הצורה המוזרה, יש לה סקי בוקס על הגג.

מכונית מכוסה שלג בסמטה של המלון. מזדקר מהשלג דו"ח עיריה - היתה הודעה להזיז את הרכבים בשביל פילוס שלג והם לא הזיזו. הבנו מאחד החבר'ה במלון שמדובר על קרוב למאה יורו קנס. אאוץ'!!!

מכונית מכוסה שלג בסמטה של המלון. מזדקר מהשלג דו”ח עיריה – היתה הודעה להזיז את הרכבים בשביל פילוס שלג והם לא הזיזו. הבנו מאחד החבר’ה במלון שמדובר על קרוב למאה יורו קנס. אאוץ’!!!

התקשורת בכל מקום היתה ממש גרועה, למעט באופן מפתיע באתר הסקי עצמו, בו כל נקודת עצירה מרושתת בווי פיי חינם. התמונה הזו באמת שווה אלף מילים.

התקשורת בכל מקום היתה ממש גרועה, למעט באופן מפתיע באתר הסקי עצמו, בו כל נקודת עצירה מרושתת בווי פיי חינם. התמונה הזו באמת שווה אלף מילים.

בילינו ארבעה ימים במדרונות גרנד ואלירה, נהנינו מאד וחזרנו עם כמה תובנות:

אוכל (מתחילים במה שחשוב)

המטבח המקומי הוא קטלאני, מה שאומר שיש הרבה פירות ים, טאפאס ובשרים (בעיקר חזיר ובקר). למדנו כמה דברים מעניינים על המטבח, למשל שקרם ברולה וקרם קטלאן זה אותו הדבר; שפאייה תמיד מכינים במקום ואם אתה רוצה פאייה, אתה צריך להיות נכון להמתין כארבעים דקות עד שעה; ואפרופו, שרימפס באים עם כל השריון, גם כשהם שרימפס פיציים בתוך המיץ של הפאייה. אבל הם טעימים ברמת פשע, מה שמפצה על ההתעסקות. עוד למדנו שהמקומיים עושים סלט שלם משמות סטייקים, מתרגמים אנטרקוט לסירלוין ומגישים נתח מסתורי (פלנק?) בתור “סטייק” גנרי, אותו לא יוכלו להסביר מאיפה בפרה הם הורידו גם תחת איומי אקדח. מה שכן, הבשר היה מצוין, גם בהמבורגרים וגם בסטייקים. תקרא לו איך שתקרא, אפשר בשקט לקרוא לו טעים. השילובים של בשר וגבינה (אויה הכשרות!) היו יצירתיים באופן חיובי גם כן. עוד למדנו שחמון (חזיר בספרדית) הוא מרכיב בסיסי ביותר במטבח ובכל מסעדה שמכבדת את עצמה יש מעמד ועליו רגל שלמה ממנה מגלחים את הרצועות הדקות של הבשר המשומר במומחיות; ושניתן לקנות רגל כזו בכל סופר, לפעמים באריזת מתנה עם הסכין. הווריאציות על החמון מענגות את החך, למי שזה הקטע שלו (ואנחנו שייכים לקבוצה) – אם היינו מגיעים לשם ברכב יש מצב שהיינו חוזרים עם כזה הביתה. באופן כללי, קל להיות פליאו-לייט במקום בו ארוחות הבוקר כוללות הר של נקניקים וגבינות, ותמיד יש עגבניות טריות וביצים.

אני מתמודדת בכבוד עם פירוק השרימפס שהזמנתי. הם היו כנראה הטעימים שאכלתי מימי, אבל אני עדיין מתלבטת אם זה היה שווה את המאמץ והג'וקיות של כל העסק.

אני מתמודדת בכבוד עם פירוק השרימפס שהזמנתי. הם היו כנראה הטעימים שאכלתי מימי, אבל אני עדיין מתלבטת אם זה היה שווה את המאמץ והג’וקיות של כל העסק.

טאפאס בפונדק ליזראן

טאפאס בפונדק ליזראן

פאייה זוגית אמיתית. לקח בדיוק 40 דקות כמובטח. היה מאד טעים, אם כי השריונות של השרימפס היו ממש מעצבנים והאורז קצת יותר מדי אל דנטה לטעמי (תמיד חשבתי שזו טעות בהכנה אבל פה זה הדבר האמיתי... כנראה שכך זה אמור לבוא).

פאייה זוגית אמיתית. לקח בדיוק 40 דקות כמובטח. היה מאד טעים, אם כי השריונות של השרימפס היו ממש מעצבנים והאורז קצת יותר מדי אל דנטה לטעמי (תמיד חשבתי שזו טעות בהכנה אבל פה זה הדבר האמיתי… כנראה שכך זה אמור לבוא).

מנה ראשונה של חמון

מנה ראשונה של חמון

אנטריקוט על מגש מגניב. מעבר לשול, ה"סטייק" המסתורי.

אנטריקוט על מגש מגניב. מעבר לשול, ה”סטייק” המסתורי.

חמונרה ליד מעמד יין. בכל מסעדה היתה לפחות חמונרה אחת כזו.

חמונרה ליד מעמד יין. בכל מסעדה היתה לפחות חמונרה אחת כזו.

מגוון נקניקים במעדנייה מקומית

מגוון נקניקים במעדנייה מקומית

בכניסה למעדנייה מקומית

בכניסה למעדנייה מקומית

ברווז במסעדת "צלחות קטנות" (לא להתבלבל עם טאפאס - זה יותר בכיוון של חצי מנה)

ברווז במסעדת “צלחות קטנות” (לא להתבלבל עם טאפאס – זה יותר בכיוון של חצי מנה)

סקי

למעט הנוחות של ההגעה לליפט, היו כמה הבדלים קטנים בין סקי אצלנו לחוויה בגרנד ואלירה. ראשית, זו פעם ראשונה שאנחנו גולשים באירופה, ומערכת סימון הקושי מעט שונה – אצלנו יש ירוק, כחול, שחור ושחור כפול. באירופה יש ירוק, כחול, אדום ושחור – לא בטוחה אם קיים גם שחור כפול, אבל אדום הוא לא כמו שחור אצלנו, אלא אמור להיות משהו בין כחול לשחור. ביום הראשון גיששנו את דרכנו בזהירות, מנסים לבדוק האם אדום מתאים לנו או לא, ולשמחתנו גילינו שכן; עם זאת, לא בטוח שהמסקנה הזו תתאים למקומות אחרים באירופה, כי המדריך שהצטרפנו אליו ביום השני טען שגרנד ואלירה מסמנים את המסלולים כקשים יותר ממה שהם באמת ביחס למקומות אחרים באירופה. אגב, מסתבר שהיו אנשים שניחשו שאנחנו מצפון אמריקה לפי הלוגו של החברות שייצרו את בגדי הגלישה שלנו, שהן פחות נפוצות באירופה. ואללה, אני בחיים לא הייתי מנחשת. עם זאת, אני בחרתי את בגדי הסקי שלי ב – 99% לפי המחיר (מה שהיה בסייל) אז מי אני שאדבר. אגב, רכשתי לי מכנס סקי חדש מסופט של בטיול הזה, וגלשתי אתו ביום האחרון. זה היה מפנק כמו פיג’מה או מכנס יוגה. מקווה שהוא יהיה מספיק חם בקור הקנדי!

המכנס המגניב החדש שלי!

המכנס המגניב החדש שלי! צפו בו בעודו לבן! מה שלא ישרוד עוד הרבה!

השלג היה שלג רטוב, בעוד שאצלנו הוא יבש ואבקתי רוב הזמן. באחד הימים ממש הסתבכתי בהתחברות למגלש כי השלג הזה נדחס למגף שלי במידה ששום בטישה לא יכלה לשחרר והיה צריך לגרד אותו בכוח עם קצה המקל שלי. אנחנו לא רגילים לשלג רטוב וזו כבר הייתה חוויה מעניינת. תוסיפו לזה מזג אוויר חמים ותקבלו תחושה של סקי אביבי. התקשינו להאמין שיהיה כל כך חמים כל היום והחלטנו לקחת אתנו תרמיל עם שכבה נוספת והמצלמה. עופר סחב את התרמיל הזה כל היום והבטיחני נאמנה שהוא לא מפריע לו לגלוש – ואכן הוא נראה חינני כתמיד כשגלש עם התרמיל. הנקודה האחת בה התרמיל הזה היה מעצבן הייתה העלייה והירידה מהרכבל. מצד שני, סוף סוף יש תמונות ראויות מהסקי-היל.

כמו זו!

כמו זו!

או כמו זו, למשל!

או כמו זו, למשל!

ליד האגם, בעצירה

ליד האגם, בעצירה

עופר מדגמן שלג

עופר מדגמן שלג

אפרופו רכבל, עוד הבדל שמצאנו הוא ברכבלים עצמם – ראשית, בכל רחבי האתר משתמשים במערכת RFID בשביל השערים שזה נחמד מאד – ברוקיז זה רק מתחיל להיכנס. ואפרופו טכנולוגיה, בכל נקודת עצירה בהר יש ווי פיי חופשי (עם סיגנל יותר טוב מבמלון! טיהי) שזה נחמד מאד, במיוחד אם רוצים לבדוק אילו מסלולים פתוחים בלייב. שוב סטיתי – אז רכבלים – אז לכמה מהרכבלים היו כל מיני גישות מאד מעניינות, כמו שטיח נוסע אל נקודת האיסוף של הכיסא, או שטיחון שמרפד את הגישה לכיסא כך שלא תלויים בשלג. חלק מהרכבלים היו יותר קטנים מבחינת התשתית שלהם, ולא מאטים בכלל בסיבוב בו אתה יורד. אחד מהם זכה לכינוי החיבה “הבועט בתחת” מאחר וזה בדיוק מה שהוא עושה לך אם אתה לא קופץ ממנו ומתרחק בזריזות מספקת! אמתכם הנאמנה נפלה עם הפרצוף לשלג בפעם הראשונה שירדה ממנו, וגם אין שם מפעיל שיעצור אותו מלהמשיך ולהשליך אנשים לתוך ערימה מלבבת מיד למרגלותיו. כמה מטרים קדימה ממנו מתחיל מסלול שחור שצריך לברוח ממנו בזריזות, בקיצור – תענוג! אחר, על שום מרחקו הקצר לאדמה בעת העלייה עליו זכה לשם ‘ליפט הגמדים’ ופוקק את ברכינו כל פעם שעלינו עליו.

הרכבל הקטן בפאס דה לה קאסה, משקיף על הרכבל למעלה

הרכבל הקטן בפאס דה לה קאסה, משקיף על הרכבל למעלה

בצד ימין של התמונה ניתן לראות את ה"בועט בתחת" המפורסם. בנוהל, קליק יפתח תמונה גדולה בלשונית חדשה

בצד ימין של התמונה ניתן לראות את ה”בועט בתחת” המפורסם. בנוהל, קליק יפתח תמונה גדולה בלשונית חדשה

מבט לאחור ברכבל, ותחתיו העיירה סולדאו

מבט לאחור ברכבל, ותחתיו העיירה סולדאו

ההבדל הבולט ביותר לתחושתנו היה תרבותי. הקוד האתי לגלישה – החלטתי לקרוא לו נימוסקי – הוא בגדר תיאוריה בלבד בגרנד ואלירה, ביחס לקנדה בה הוא די מיושם הלכה למעשה. אנשים חותכים על ימין ועל שמאל, התורים מבולגנים כמעט כמו בישראל ולפעמים אנשים צועקים לך מלמעלה שתזוז לפני שהם נכנסים בך – לא אלה שלא יודעים לגלוש ואיבדו שליטה, דווקא אלה שכן.

שתי אנקדוטות סביב עניין הנימוסקי – שתיהן קרו לנו ביום השני. ביום השני יצאנו לגלות את ההר עם מדריך מטעם המלון שלקח אותנו כמה רחוק שהצלחנו להגיע. התקרית הראשונה הייתה במסלול כחול מאד מתון, אבל די צר. מצדו האחד היה מדרון תלול חסום בגדר ומהצד השני המשך ההר, כקיר סלע. בעודנו יורדים לאיטנו – ניסיתי לא לצבור יותר מדי מהירות כי באמת שהיה די צפוף שם – חתך אותי בחור צעיר וכמעט התנגש בי. בעודי נאבקת לשמור על שיווי משקל (והצלחתי! הייתי מרוצה מעצמי יותר משכעסתי על האידיוט) ראיתי אותו ממשיך במהירות מופרזת ונכנס בילדה, להערכתי בת עשר. הוא העיף אותה על הקיר ונכנס בו בעצמו. מיד עצרנו, עופר ואני, לבדוק שכולם בסדר. והם לא היו. הבחור פשוט עמד שם מבולבל – אני לא בטוחה שהוא לא חטף מכה בראש – אבל הילדה המסכנה ממש נכנסה בסלע עם הפנים, שברה את האף ואני לא בטוחה מה עוד. אימא שלה הייתה לחוצה וזועמת (בצדק מוחלט!) וניסתה להרגיע את הבת שלה ולנגב את הדם. עופר טס להזעיק חובש, אני נשארתי עם האימא להרגיע אותה (לא היה לי הרבה מה לתרום מעבר) ואת הבחור, אחרי שהוא קיבל שטיפה בקטלאנית, אמר באנגלית שהוא לא מבין וקיבל גרסה מקוצרת באנגלית מהאם, גירשנו משם. התעכבתי עד שהגיעה מדריכה מטעם האתר להיות עם האם והבטיחה שהחובש בדרך ואז המשכנו הלאה. מהליפט עוד ראיתי את הפטרול מגיע – מנקודת מבטי לקח להם המון זמן, אבל זה אתר גדול, אז מי אני שאגיד. יצאתי קצת מטולטלת מהסיפור הזה – הילדה החמודה הזו לא עשתה שום דבר רע, הבחור הזה אשכרה דרס אותה. בהמשך החופשה עופר גלש בעיקר מאחורי ושמר שלא יחתכו אותי, וזה בהחלט היה מבורך ומוערך (גם יפה וגם אופה, אני אומרת לכם).

ביום האחרון, עם קצת נוף ברכס הצמוד לשלנו

ביום האחרון, עם קצת נוף ברכס הצמוד לשלנו

נוף מקסים

נוף מקסים

אנקדוטה שניה אירעה מאוחר יותר באותו יום סביב התור לרכבל. זה היה אחד הרכבלים הגדולים והארוכים, רכבל של שישה מושבים. יש מחסום בכניסה לרכבל שמווסת את הכניסה כך שרק מספר האנשים שיכולים לשבת על מושב יכול לעבור בכל פעם. היינו עם המדריך וחברי הקבוצה האחרים, ופתאום נדחף איזה בחור שלא ברור לי איך הוא עבר את המחסום. הוא מרפק את עופר וכמעט הפיל אותו, ויצר מצב שהיינו שבעה אנשים וכסא של שישה מתקרב אלינו. הצוות שמתפעל את הרכבל ספר אותנו במהירות, הגיע למסקנה שאנחנו בבעיה ולפני שקלטתי מה קורה קטפו אותי מהפלטפורמה – הבחור שעובד שם פשוט חיבק אותי סביב מרכז המסה בעודו מתנצל והרים-שלף אותי הצידה. זה היה ממש מפחיד, אבל הוא תמך בי עד שהתעשתתי ומצאתי שיווי משקל ושני מושבים אחר כך גם מצא לי מקום על הליפט. הייתי די בהלם מכל הסיפור – כמה שהתור מבולגן לא חשבתי שמישהו אשכרה ידלג על המחסומים הקטנים בכניסה לליפט עצמו וידחף ככה. עופר שאל אותי יותר מאוחר מה לעזאזל קרה שם ובין שנינו הצלחנו להשלים את התמונה. הוא התנחם בעובדה שבמשך כל נסיעת הרכבל הזו הוא מעך את הבחור הדוחף עם התרמיל שלנו. מסקנה, לפעמים טוב שיש תרמיל!

עוד תמונה מהמצלמה הטובה

עוד תמונה מהמצלמה הטובה

עופר רובץ בתחתית מדרון כי ביקשתי שינסה לתפוס תמונה יפה שלי עושה סקי והוא החליט שזו הזווית הכי הגיונית

עופר רובץ בתחתית מדרון כי ביקשתי שינסה לתפוס תמונה יפה שלי עושה סקי והוא החליט שזו הזווית הכי הגיונית

תמונה מחמיאה שעופר תפס ממרבצו הקפוא. דוגרי? הוא ידע על מה הוא מדבר!

תמונה מחמיאה שעופר תפס ממרבצו הקפוא. דוגרי? הוא ידע על מה הוא מדבר!

כללי, או, אירופה לעומת צפון אמריקה?

אין לטעות בכך שפאס דה לה קאסה היא עיירה תיירותית; לא רק משום שרובה מלונות ומסעדות, אלא גם כי רוב האנשים שפגשנו בה דוברי מספר שפות. בולטות בנוכחותן קטלאנית, ספרדית, פורטוגזית וצרפתית; פה ושם גרמנית, הולנדית, פינית וכו’. השפה שנראית כהכי פחות חשובה משום מה היא אנגלית, ונתקלנו באי אלו אנשים שפשוט לא יכלו לתקשר באנגלית למרות שהיו באמתחתם שלוש-ארבע שפות אחרות. זו הייתה תופעה מעניינת בעיני, שגרמה לי לתהות האם אני יותר מדי אנגלו-צנטרית (המצאתי מילה, תתמודדו)? בעזרת קצת ידע בלטינית, תנועות ידיים וכוונות טובות הסתדרנו לא רע. אני מקווה שלא עיצבנו אף אחד.

שני הבדלים קטנים בין מלונות צפון אמריקאים למלון האירופאי שלי בלטו לי מאד – ראשית, יש טוש במקלחת. אני ארבע וחצי שנים בצפון אמריקה ועדיין לא רגילה לקטע הזה של המקלחות סוכנות אצל הצפון אמריקאים. איזה כיף שיש טוש במקלחת. ומחמם מיידי, לדעתי, לאור העובדה שהמים היו חמים בשנייה שפתחנו את הברז. שנית, כנראה שלאנדורים (או למלון שלנו) יש משהו נגד חופשות רומנטיות, אחרת אני לא יודעת להסביר את העובדה שבכל המלון יש רק מיטות יחיד ובחדרים זוגיים הן מועמדות זו לצד זו; הן לא בהכרח נשארות זו לצד זו, כי מספיק שתשב על המיטה בשביל לגרוב גרביים והיא תשייט לה עשרים סנטימטר בכל כיוון; בלילה חשוב לא להתהפך יותר מדי והכל יהיה בסדר. אצל הצפון אמריקאים גם במוטלים זולים בדרך כלל תהיה מיטה זוגית; מיטות יחיד הן מחזה נדיר. אולי סימפטום נוסף של המרחב? לא יודעת.

ואף על פי כן, חופשה רומנטית וכיפית! נה לכם!

ואף על פי כן, חופשה רומנטית וכיפית! נה לכם!

לסיכום…

אחרי ארבעה ימים של גלישה יום אחרי יום, בהחלט הרגשנו עייפות מצטברת; כמו כן, ההסתובבות בפאס דה לה קאסה הייתה מעייפת משהו ויתכן שזה קשור להתאקלמות לגובה (העיירה עצמה בגובה של כאלפיים מטר). מצד שני, כנראה שמשטר הכושר החדש שלנו מועיל, כי שנינו לא ממש התכווצנו או הותשנו בשום שלב. היום הרביעי היה בעצם רק שעתיים של גלישה כי האוטובוס אסף אותנו בצהריים, אבל עדיין הספקנו ליהנות מהשעתיים הללו. בשורה התחתונה זה היה יותר סקי ברצף משעשינו אי פעם, וככל שהימים נקפו הרגשתי איך הטכניקה זורמת יותר בקלות. אין ספק שמחנה כזה הוא מצוין לבניית מיומנות – גם בגלל האינטנסיביות, וגם בגלל כל האירופאים המשוגעים שצריך לברוח מהם כל הזמן!

השב